הקדמה
במדריך זה נכיר את אחד האזורים החשובים ביותר מבחינה היסטורית בירושלים – מרכז עסקים ראשי (מע"ר) מזרח. האזור כולל ארבע שכונות: שייח' ג'ראח, מסעודיה, אל-חוסייני ובאב א-סאחירה. מאז המחצית השנייה של המאה ה-19 התפתח אזור זה לאחד מהמרכזים הכלכליים והעסקיים החשובים בירושלים, ובמזרח ירושלים בפרט. גם היום האזור נמצא במוקד תשומת הלב של בעלי עניין רבים. עמותות מתנחלים הפועלות למען ייהוד ירושלים רואות בו חשיבות אסטרטגית לעיצוב דמותה של ירושלים וזהותה וגם לשליטת ישראלים בתוואי שבין העיר העתיקה (הר הבית, חראם א-שריף) להר הצופים. בהתאם לכך בשנים האחרונות האזור עומד במרכזן של תוכניות פיתוח ביוזמה של עיריית ירושלים. תוכניות אלו צפויות לשנות את פניו של מע"ר מזרח ולפגוע באופיו הייחודי בהיותו מרכז פלסטיני בירושלים. על מנת להיאבק בתהליכים אלו, במדריך זה נבקש להכיר את המקום ואת האתרים ההיסטוריים המוכרים ביותר בו.
המדריך מציע שתי דרכים לשימוש בו. דרך אחת היא בשיטוט חופשי: אנו מזמינים אתכם לטייל באופן חופשי ברחבי אזור מע"ר מזרח וללמוד על ההיסטוריה של המבנים שתעברו לידם. דרך אחרת היא בהליכה במסלולים קבועים מראש – כל מסלול מתמקד במבנים המייצגים פרק אחר בהיסטוריה של אזור מע"ר מזרח.
להורדת המדריך כקובץ PDF לחצו כאן
רקע היסטורי
עד סוף המאה ה-19 האזור שמצפון לעיר העתיקה היה אזור ספר מחוץ לחומות העיר. חפירות ארכאולוגיות מצאו עדויות לבתי קברות באזור מתקופת הברזל (1000–538 לפסה"ן), המזוהה עם ממלכת יהודה וימי בית המקדש הראשון, ועד ימינו. בעת העתיקה הקפידו על הפרדה מוחלטת בין העיר המיושבת לבין האזורים המיועדים לקבורה על מנת למנוע טומאה והתפשטות של מחלות. על כן העובדה שהאזור שימש לאורך תקופות ארוכות כל כך כבית קברות מלמדת שעד המאה ה-19, כאשר החל תהליך היציאה מהחומות, אזור זה היה גבולה הצפוני של ירושלים.
נוסף על כך, בחפירות נמצאו שרידים לקיומה של "החומה השלישית". על פי המתואר בכתביו של יוספוס פלביוס הרומי החומה השלישית נבנתה בשלהי ימי בית שני כחלק מהניסיון לבצר את העיר לקראת המצור המתקרב של צבא רומא. חומה זו מסמלת את קצה תחום התפשטותה של ירושלים במאה הראשונה לסה"ן. בחפירות אחרות נמצאו שרידים של בית אחוזה שמתוארך לתקופה הביזנטית. בית האחוזה שימש גם למטרות חקלאיות ותעשייתיות וגם בית קיט לאצילים שביקשו למצוא מפלט מהעיר הצפופה. תופעה זו של הקמת מבנים לפיתוח העורף החקלאי והתעשייתי של העיר וכבתי קיט רווחה עוד יותר במהלך המאה ה-18. אז הוקמו מסביב לחומות העיר יותר ממאה מבנים המכונים "קצר" – מבני מגורים עונתיים ששטחיהם הוקפו בחומות וכללו מתקנים חקלאיים, לדוגמה בתי בד, טחנת קמח או גת, וגם בתי קיט לנכבדי העיר ולחכמי הדת של העיר.
במחצית השנייה של המאה ה-19 אזור זה היה במוקד התהליך של היציאה של האוכלוסייה המוסלמית מחומות העיר העתיקה. תהליך זה התרחש בזמן תהליך היציאה מהחומות של האוכלוסייה היהודית, אך רוב האוכלוסייה היהודית התיישבה באזור שממערב לעיר העתיקה.
בשל היותו אזור ספר לא ניתנה לו חשיבות דתית או פוליטית רבה בשום קבוצה. בשילוב קרבתו לשער שכם, אחד משני שערי הכניסה המרכזיים לירושלים, התאפשרה התפתחותו לאחד המוקדים הכלכליים החשובים של העיר במאה ה-19 עם תחילת תהליך היציאה מהחומות. באותה העת ניסתה האימפריה העות'מאנית לקדם מודרניזציה בכל האזורים שבשליטתה כדי לאפשר לה להתחרות במעצמות המערב. באופן פרדוקסלי, אחת התוצאות של ניסיון זה הייתה העמקת התלות של העות'מאנים במעצמות המערב: המעצמות העניקו לאימפריה שירותים בתמורה לזכויות מיוחדות, קפיטולציות, לאזרחיהן החיים בשטחה, ובהתאם לזכויות אלו מעצמות המערב קיבלו אוטונומיה על ניהול כל הסוגיות האזרחיות של הנתינים שלהן. גם בירושלים מעצמות המערב הקימו נציגויות, הן קיבלו אוטונומיה מוחלטת על ניהול ענייניהן ופעלו בהתאם למערכת החוקים הנהוגה בארצותיהן. המעצמות הקימו שלל מנגנונים אזרחיים חלופיים למנגנונים שהציעה האימפריה העות'מאנית, כדוגמת שירותי דואר, בנקים, בתי חולים, מסילות רכבת ועוד.
מצפון לשער שכם הוקמו כמה נציגויות של מעצמות המערב במתחמים סגורים ובסיוע כוחות הגנה מפני שודדים. הקמתם של מתחמים אלו הגבירה את תחושת ההגנה ועודדה את המשפחות העשירות המוסלמיות בירושלים, בהן משפחת אל-חוסייני ומשפחת נשאשיבי, להקים גם הן מתחמים סגורים מחוץ לחומות העיר. מתחמים אלו הם הגרעינים שסביבם התפתחו בשנים לאחר מכן שכונת שייח' ג'ראח, שכונת מסעודיה, שכונת אל-חוסייני, שכונת באב א-סאחירה ושכונות אחרות. באותה העת אזור זה היה מוקד משיכה גם לעדות נוצריות שלא היה להן הכוח הפוליטי לקבל אחיזה באתרים המקודשים לעולם הנוצרי, ובראשם כנסיית הקבר. לפיכך, לדוגמה, במהלך המאה ה-19 העדה הפרוטסטנטית זיהתה קבר עתיק שהתגלה עם קברו של ישו, אך בחפירות מאוחרות יותר הוא תוארך לתקופת הברזל.
גם לאחר כיבוש פלסטין בידי הבריטים בשנת 1917 המשיך האזור להתפתח. אחת הדוגמאות לכך היא ההחלטה להקים מוזיאון אשר יציג את הממצאים הארכאולוגיים שנחשפו בשטחי המנדט. מוזיאון זה, מוזיאון רוקפלר, הוא מבנה מונומנטלי והוא שימש סמל לשלטון בריטניה בפלסטין.
בשנים 1948–1967 האזור היה מצוי תחת שלטון ירדן. זו השקיעה משאבים רבים בפיתוחו למרכז העסקי והמסחרי של ירושלים: במקום הוקמו סניפי בנקים, מרכזי מסחר ומלונות רבים. כמו כן פיתחו השלטונות הירדניים את שדה התעופה עטרות – אשר הוקם בימי המנדט הבריטי – כנמל תעופה בין-לאומי, ובזכותו ירושלים המזרחית הייתה נגישה לתיירות מכל העולם.
הבסיס העסקי, התרבותי והתיירותי האיתן שהוצג בסקירה ההיסטורית הוא הרקע להחלטתה של עיריית ירושלים בראשית שנות ה-2000 לקבוע שאזור זה הוא אחד משלושת מרכזי העסקים הראשיים של ירושלים. תוכניות העירייה הן להקים שלושה מרכזי עסקים ומסחר אשר ישמשו מנוע כלכלי לצמיחת העיר לאחר שנים אחדות שבהן נפגע מעמדה הכלכלי בעקבות בניית חומת ההפרדה והמציאות הפוליטית שלאחר האינתיפאדה השנייה. האזורים שנבחרו לשמש מע"ר הם: מרכז מערב העיר, הנמצא במרכז מערב ירושלים ופונה לאוכלוסייה החילונית בעיר; המתחם שבין רחוב הנביאים ויפו לבין רחוב צפניה, המע"ר החרדי בעיר; האזור ממזרח העיר העתיקה, המפורט במדריך זה.
לכאורה החלטת העירייה הייתה אמורה לשמש תמריץ להשקעה של משאבים רבים באזור וכפועל יוצא לאפשר את המשך צמיחתו. ואולם, מטענותיהם של תושבי האזור מתברר כי בשני העשורים שחלפו מאז שהתוכנית התקבלה כמעט שלא הושקעו משאבים בפיתוח האזור. לא זו אף זו, במסגרת התוכנית גובשו נוהלי שימור מחמירים, והם יוצרים הגבלות בנייה אשר פוגעות ביכולתם של יזמים לפתח את המרחב וביכולתם של תושבים פרטיים לשפץ או להרחיב את בתיהם. עם זה, בשנים האחרונות המדינה משקיעה משאבים רבים בפיתוח האזור של שער שכם באופן שמדיר את הפלסטינים מתוכו: עמדות הרוכלים שבעבר התמקמו בשער פונו, ועל הפלסטינים נאסר לשבת במדרגות המובילות לתוך השער; נפתח מוזיאון המציג את השרידים הארכאולוגיים של השער מהתקופה הרומית של שער שכם. על הרקע הזה תוכנית הפיתוח של מע"ר מזרח אינה נתפסת בעיני הפלסטינים כתוכנית שנועדה להיטיב עימם, אלא כדרך נוספת לפגוע ביכולת הקיום שלהם ולהכשיר את השטח לכניסת מתנחלים לאזור.
מסלולים מומלצים
המסלול האדום: ארכאולוגיה במע"ר מזרח
נקודת פתיחה: קברי המלכים
נקודת סיום: מנזר סנט אטיין
האתרים: קברי המלכים, החומה השלישית, פסיפס הציפורים, חצר המטרה, גן הקבר, מנזר סנט אטיין.
המסלול כולל את האתרים הארכאולוגיים החשובים במע"ר מזרח: חלקים מהחומה השלישית, בתי קברות, וכן בתי אחוזה ששימשו אצילים שביקשו למצוא מפלט מהעיר הצפופה. השרידים מלמדים על הקשר בין מרכז העיר לשוליה. לדוגמה, בתקופות שהעיר הייתה מצומצמת בגודלה ותושביה פחדו לצאת משעריה האזור שימש בעיקר לקבורה, ואילו ישנן עדויות לשימוש רחב יותר, הכולל מגורים, מלאכה ועוד, בתקופות שגשוג, שבהן הביטחון גבר.
המסלול הכחול: יציאת מוסלמים מהחומות
נקודת התחלה: האמריקן קולוני
נקודת סיום: מנזר סנט אטיין
האתרים: אמריקן קולוני, , אוריינט האוס (בית אסמעיל בכ אל חוסייני), בית הינד חוסייני, קצר אל-חלילי, אכסניית סנט פאולוס, מנזר סנט אטיין.
המסלול עובר בין מבנים ששימשו את החברה המוסלמית ביציאה מהחומות. בעוד היהודים שהקימו שכונות מחוץ לחומות העיר העתיקה היו מאורגנים בקבוצות וזכו לתמיכה כספית מיהודים עשירים בעולם, האוכלוסייה המוסלמית יצאה מהחומות בחסותן של המשפחות הנכבדות והעשירות בעיר. כל אחת מהשכונות החדשות במע"ר מזרח נבנתה לטובתה של משפחה אחת. לאורך השנים התפתחו המבנים לעוגנים כלכליים, תרבותיים ופוליטיים של המרחב. אזור מע"ר מזרח משך גם רבות ממעצמות המערב להקים באזור נציגויות שלהן באזור.
המסלול הירוק: המנדט הבריטי והשלטון הירדני
נקודת התחלה: מוזיאון רוקפלר
נקודת סיום: בית הדואר
האתרים: מוזיאון רוקפלר, בית הדואר, מכון אולברייט, קתדרלת סנט ג'ורג'.
המסלול עובר בין מבנים שנבנו כשירושלים נמצאה תחת שלטון המנדט וממלכת ירדן. בתקופת המנדט הבריטי וגם בתקופת השלטון הירדני חלו באזור תהליכי מודרניזציה נרחבים ואחד המאפיינים העיקריים שלהם היה בנייה נרחבת. בתקופת המנדט נבנו מבני ציבור, ובתקופת השלטון הירדני האזור היה למרכז המסחרי של מזרח ירושלים.
המסלול הצהוב: אתרי דת
נקודת פתיחה: מסגד שייח' ג'ראח
נקודת סיום: בית קברות סאהרה
האתרים: מסגד שייח' ג'ראח, קברי המלכים, מסגד סעד וסעיד, בית הקברות סאהרה.
מסלול בעקבות אתרי דת חשובים במע"ר מזרח – אתרי פולחן ואתרי קבורה המלמדים על חשיבותו הדתית של מרחב זה בירושלים לאורך הדורות– מהתקופה הרומית ועד היום.
כלל האתרים בסדר גאוגרפי
אמריקן קולוני (המסלול הכחול)
מיקום: רחוב לואיס וינסנט 1
מהמלונות המפוארים והיוקרתיים במזרח ירושלים. נבנה צמוד למסגד שייח' ג'ראח בשנת 1870 במימון רבאח אל-חוסייני, מנכבדי העיר ירושלים, ובתחילה חיו במבנה ארבע נשותיו של אל-חוסייני. המבנה בנוי סביב חצר פנימית מרוצפת. בנייה זו אפיינה את המתחמים הראשונים של נכבדי העיר מחוץ לעיר העתיקה ואפשרה לבני הבית מידה של הגנה מפני התקפות שודדים ובו בזמן שהייה באוויר הפתוח. המתחם כלל גם טחנת קמח לשימוש עצמי וחצר גדולה בת שמונה דונמים.
בסוף המאה ה-19 התיישבה בעיר העתיקה בירושלים קבוצה של נוצרים אוונגליסטים משיקגו ומשוודיה. כשגדל מספרם של חברי הקהילה הם חיפשו מקום חדש שיוכלו להתיישב בו. בתחילה הם שכרו מרבאח אל-חוסייני את אחוזתו, ומאוחר יותר רכשו אותה .מכאן שמה. עם הזמן חברי המושבה האמריקאית עזבו את המקום, ובסוף שנות ה-50 הוסבה האחוזה למלון. המלון כולל את הבית המקורי של רבאח אל-חוסייני וכן מבנים חדשים שנבנו סביבו.
גם לאחר כיבוש מזרח ירושלים בידי ישראל המשיך המקום לשמש כבית מלון, והוא נוהל על ידי צאצאיהם של מנהיגי הקהילה של המושבה האמריקאית, הוריישיו ואנה ספאפורד. לכל אורך שנות פעילותו הקפיד המלון לשמור על צביון בין-לאומי, ועל כן התארחו בו פוליטיקאים ודיפלומטים זרים אשר ביקשו להימנע מהכרה בריבונות ישראל במזרח ירושלים.
מסגד שייח' ג'ראח (המסלול הצהוב)
מיקום:דרך שכם פינת רח' פייר ואן פאסן
קברו של השייח' ג'ראח, רופא מנתח, נסיך מחצרו של צלאח א-דין. הקבר נחשב למוקד עלייה לרגל חשוב ביותר למוסלמים. מבנה הקבר נבנה לראשונה בשנת 1202 והוא שימש כמדרסה. במאה ה-19 נבנה מחדש כמסגד בעל מינראט (מגדל). בסוף המאה ה-19 החלה להתפתח שכונת שייח' ג'ראח מסביב לקבר. היא התפתחה לאחת השכונות היוקרתיות של ירושלים המוסלמית.
באותה העת יהודים קנו חלקות באזור זה של העיר והקימו את שכונת שמעון הצדיק, הנמצאת בקרבת מקום למערת קבורה המזוהה עם קברו של שמעון הצדיק, אחד הכוהנים הגדולים בתקופת בית שני. חפירות ארכאולוגיות תיארכו את הקבר לראשית התקופה הביזנטית, כ-500 שנה לאחר מותו של שמעון. בקבר נמצאה כתובת בלטינית הקובעת כי במקום זה קבורה אישה בשם יוליה סבינה. בשנת 1948 האזור נכבש בידי ירדן, והתושבים היהודים של שכונת שמעון הצדיק ברחו למערב ירושלים. לאחר שמזרח ירושלים נכבשה שוב בידי ישראל במלחמת ששת הימים החלו קבוצות התומכות בתנועת ההתנחלות להפעיל לחצים על ממשלת ישראל לאשר את חזרתם של היהודים לבתי השכונה, אף שהתושבים שברחו קיבלו דיור חלופי בשנת 1948 והבתים היו מאוכלסים בתושבים פלסטינים.
מאז ראשית המאה ה-21 שייח' ג'ראח היא אחד ממוקדי המתיחות בעיר, בעקבות ניסיונות של קבוצות מתנחלים להשיג שליטה על בתי השכונה.
אוריינט האוס (המסלול הכחול)
מיקום: רחוב אבו עוביידה
אסמעיל אל-חוסייני הקים את המבנה בשנת 1897, בתקופה של תהליך היציאה מתחומי העיר העתיקה. משפחת אל-חוסייני הייתה מהמשפחות העשירות ובעלות ההשפעה בירושלים באותה תקופה. איסמעיל אל-חוסיני היה מנהל מועצת ההשכלה ובעל תפקיד חשוב בשירות ממשלת האימפריה העות'מנית. בין השאר הוא עזר להעלות את אחוז משלמי המיסים לעירייה באזור הכפרי סביב ירושלים.
המבנה נועד לשמש בית מגורים למשפחתו של אסמעיל אל-חוסייני, אך במהרה החל לשמש לאירועים ציבוריים. לדוגמה, בשנת 1898, כשנה לאחר פתיחתו, התארח בו הקיסר הגרמני וילהלם השני בעת ביקורו בפלסטינה. עד 1948 התארחו במבנה במגוון הזדמנויות אישים רבים, בהם האמיר עבדאללה (לימים מלך ירדן), קיסר אתיופיה היילו סילאסי ואחרים.
בשנת 1948 נכלל המבנה באזור שליטתה של ממלכת ירדן כחלק ממזרח ירושלים ושימש כמטה של ועדת הפיוס לארץ ישראל, אשר פעלה מתוקף החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם. החלטה זו ביקשה להבטיח את קיום ההסכמים לשביתת הנשק שנחתמו בין ישראל לבין מדינות ערב. כמו כן שימש המבנה כמטה של אונר"א (UNRAA), הגוף שפעל מטעם האו"ם לטיפול בבעיית הפליטים הפלסטינים.
לאחר כיבוש מזרח ירושלים על ידי ישראל בשנת 1967 הושכר המבנה לקבוצות וארגונים. עד ראשית שנות ה-80 התקיים במבנה זה מלון בניהול יורשי המשפחה. שמו של המלון היה ה- New Orient Hotel, שם שהמשיך להיות מזוהה עם המבנה גם לאחר סגירת המלון. בשנת 1983 הקים ד"ר פייסל חוסייני במבנה את המכון ללימודים ערביים. הקמת המכון הייתה ראשיתו של תהליך אשר בו האוריינט האוס היה לאחד מהסמלים הלאומיים הפלסטיניים החשובים בירושלים. תהליך זה הגיע לשיאו עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1988. בתקופה זו פייסל חוסייני היה מהמנהיגים הבולטים של הפלסטינים, והמכון ללימודים ערביים החל לקדם את המטרות הפוליטיות של הפלסטינים.
לאחר חתימת הסכמי אוסלו היה האוריינט האוס למרכז פוליטי, תרבותי וחברתי. עם הקמתה של הרשות הפלסטינית שימש האוריינט האוס הזרוע שלה בירושלים. בכך התקבע מעמדו כסמל הפוליטי החשוב ביותר בירושלים לעם הפלסטיני, ועל פי תוכניותיהם של הפלסטינים הוא היה עתיד להיות מקום מושבה של הממשלה עם הקמת מדינה פלסטינית שבירתה במזרח ירושלים.
לאחר רצח יצחק רבין ב-1995 וההידרדרות הנמשכת ביחסים בין ממשלת ישראל לרשות הפלסטינית החלו ממשלות ישראל לאיים על סגירתו של המרכז. במהלך שנים אלו המשיך האוריינט האוס לשמש מוקד של פעילות של הרשות הפלסטינית, עד פרוץ האינתיפאדה השנייה 2000 וגלי פיגועי ההתאבדות שאפיינו אותה. אירועים אלו, כמו גם מותו של פייסל חוסייני, הצדיקו בעיני ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון הוצאת צו לסגירת האוריינט האוס בשנת 2001. מאז צו זה מתחדש בכל חצי שנה.
קברי המלכים (המסלול האדום, המסלול הצהוב)
מיקום: רחוב צלאח א-דין, ליד בית המשפט המחוזי
מתחם קבורה מפואר המתוארך לתקופת בית שני חצוב כולו באבן. אל מתחם הקבורה מובילות 23 מדרגות היורדות מגובה הרחוב ונפתחות לרחבה גדולה ובה נמצאו מאגרי מים. בחזית המערבית של הרחבה יש כניסה למערות קבורה. פתח הכניסה למערה מעוטר בעיטורי פירות.
כמה מסורות נקשרות למתחם זה. במסורת המוסלמית קבר זה נקרא קבור אל-מולוכ (קבר המלכים) או קבור א-סלאטין (קבר הסולטנים) – שמות אלו מבטאים את האמונה שקבר כה מפואר היה יכול להיבנות רק לחבר במשפחת המלוכה. על פי המסורת היהודית זהו קברו של חותנו של רבי עקיבא, כלבא שבוע (חי במאה הראשונה או השנייה לסה"נ). לעומת זאת, בהתבסס על כתביו של יוספוס פלביוס, במחקר הארכאולוגי נהוג לזהות במתחם את אחוזת הקבר של מלכי ממלכת חדייב ששכנה בצפון כורדיסטאן של ימינו. בת המשפחה המוכרת ביותר ממשפחת מלוכה זו היא הלני המלכה, שחיה בירושלים זמן מה.
במהלך המאה ה-19, בעקבות שמועה שבקבר מצויים אוצרות יקרי ערך, נפגע מתחם הקבר משוד עתיקות. המתחם נמכר למשפחת פרר – משפחה יהודית מצרפת, והיא העבירה את השליטה על המתחם לממשלת צרפת. עד ימינו צרפת היא בעלת השליטה במקום.
בשנת 2019 עמד הקבר במוקד מאבק בין קבוצות של יהודים דתיים ובין ממשלת צרפת. הקבר נפתח לציבור באותה שנה לכלל הציבור. היהודים דרשו היתר כניסה בלעדית לאתר, ואילו ממשלת צרפת התירה ליהודים ולמוסלמים להתפלל במקום ביחד.
קתדרלת סנט ג'ורג' (המסלול הירוק)
בין רחוב דרך שכם לרחוב צלאח א-דין
הקתדרלה היא מקום מושבו של הארכיבישוף של דיוקסיית ירושלים בכנסייה האנגליקנית. תחום אחריותו הוא השטח הכולל של מדינת ישראל, ירדן, לבנון וסוריה. הכנסייה האנגליקנית היא הכנסייה הרשמית באנגליה והיא התפצלה מהוותיקן במאה ה-16, בתקופת הרפורמציה. בראש הכנסייה עומדת מלכת אנגליה.
בנייתה של הכנסייה לאחר מינויו של הבישוף בליית לראש דיוקסיית ירושלים בשנת 1887 סימלה את סיומה של מחלוקת בין פלגים של הכנסייה שפעלו בירושלים באותה תקופה: מן הצד האחד עמדו שני פלגים ותיקים, אשר יוצגו על ידי החברה הלונדונית ליהודים והחברה המיסיונרית הכנסייתית וביקשו להתמקד בפעילות המיסיונרית של הכנסייה בקהילות יהודיות בלבד, ומן הצד האחר בליית' ופלגים אחרים בנצרות, שהקימו מרכזים דתיים בסביבתה של ירושלים באותן שנים. בסופו של דבר בליית גבר על הפלגים הוותיקים והוא הקים את קתדרלת סנט ג'ורג'.
הקתדרלה נבנתה בהתאם לסגנון הבנייה המסורתי של כנסיות באנגליה: אולם ארוך ממערב למזרח – הכניסה במערב והאפסיס במזרח. משני צידי האולם יש מסדרונות המספקים אוורור ותאורה טבעית. לכנסייה 15 חלונות, חלקם מצוירים. הכנסייה היא חלק ממתחם גדול יותר המכונה קולג' סנט ג'ורג' והוא כולל קתדרלה, אזור מגורים לכמרים ולארכיבישוף, ספרייה ובית ספר לנערים.
בשנת 2004 עלתה הקתדרלה לכותרות בישראל לאחר שמרדכי ואנונו, אשר נעצר ונכלא על גילוי סודות הגרעין של ישראל, עבר להתגורר בה לאחר שחרורו מהכלא.
החומה השלישית (המסלול האדום)
מיקום: בין רחוב פיקוד מרכז לרחוב נעמי קיס
מרבית החפירות מצפון לשער שכם התמקדו באיתור החומה השלישית של ירושלים. זוהי החומה שנבנתה במאה הראשונה לסה"ן, בשלהי ימי בית שני, עם התרחבות ירושלים. על פי תיאוריו של ההיסטוריון יוספוס פלביוס, המלך אגריפס הראשון הוא שהחל בבנייה במהלך המאה הראשונה לסה"ן. היא נקראת "חומה שלישית" משום שהייתה החומה השלישית שנבנתה כדי להקיף את העיר. ככל הנראה בניית החומה הושלמה כחלק מההתארגנות של ירושלים לקראת המרד הגדול בשנת 67 לסה"ן. הארכאולוגית הבריטית קתלין קניון, מחוקרות ירושלים החשובות, התנגדה לזיהוי של קטעי החומה שהתגלו עם החומה השלישית וטענה שמה שהתגלה הוא חלק ממערך ההגנה שבנה הלגיון הרומי העשירי בעת המצור על ירושלים במהלך המרד הגדול בשנת 67 לסה"נ. כיום טענתה של קניון אינה מקובלת. בשנת 2016 אף נמצא במגרש הרוסים קטע מהחומה שבו זוהו סימני ההבקעה של הלגיון הרומי.
בצומת שבין רחוב פיקוד מרכז ובין רחוב נעמי קיס, צמוד לתחנת דלק, נחשף קטע מהחומה ברוחב של 4.5 מטרים, והוא נמשך לאורך כ-450 מטר. באתר אפשר להבחין בתשתית החומה, בשרידים של חלקים ממגדל שמירה שבולט מהחומה וכן בשרידי כנסייה שרצפתה פסיפס ובה כתובת הקדשה ביוונית. הכתובת מאפשרת לתארך את הכנסייה לתקופה הביזנטית (המאה השישית לסה"ן). כנסייה זו היא ככל הנראה חלק ממערך של מבני דת שנבנו מצפון לשער שכם בכניסה הראשית לעיר.
למרות חשיבותו ההיסטורית של אתר זה הוא זכה לשחזור מינימלי בלבד. בשל סמיכותו לתחנת דלק ולרחוב סואן ובהיעדר שלטי הסבר, קשה מאוד להבחין בו.
מסגד סעד וסעיד (המסלול הצהוב)
מיקום: הפינה של דרך שכם ורחוב נעמי קיס
מבנה בעל מינראט (מגדל) שנבנה בסוף המאה ה-19. במבנה משולבים גם שרידים של מבנים צלבניים קדומים יותר. המסגד קרוי על שם שתי דמויות חשובות מראשית האסלאם: סעד אבן אבו וקאץ היה מושל העיר כופה שבעיראק של ימינו ונבחר לאחד מששת חברי המועצה שתפקידם היה לבחור מחליף לח'ליף עומאר שנרצח בשנת 644 לסה"ן, וסעיד אבן זיד היה מהראשונים שעזבו את מכה עם מוחמד לאל-מדינה. על פי המסורת המוסלמית הוא היה אחד מעשרת האנשים שמוחמד הבטיח להם כי יגיעו לגן עדן עוד בחייהם.
פסיפס הציפורים (המסלול האדום)
מיקום: הפינה של רחוב הנביאים ורחוב בן שדאד
בשנת 1894 במהלך עבודות לבניית מבנה מגורים התגלתה רצפת פסיפס. בעקבות הגילוי הופסקו העבודות והחלו חפירות במקום. בחפירות נמצאה רצפת פסיפס ששטחה 28 מ"ר מעוטרת בדימויי ציפורים ממגוון מינים. כמו כן נמצאה כתובת בשפה הארמנית: "לזכרם ולגאולתם של כל הארמנים, אשר שמותיהם ידועים לאל בלבד". מתחת לפסיפס נמצאה מערת קבורה ובה עצמות אדם ונרות שמן. ייתכן שהכתובת מכוונת לאנשים הקבורים שם. על פי ניתוח של אופי העיטורים והכתב, תוארכה רצפת הפסיפס למאה השישית לסה"ן.
לאחר גילוי הרצפה ביקשה הפטריארכייה הארמנית לרכוש את השטח כדי להדגיש את חשיבותה של הכנסייה הארמנית בהתפתחותה של ירושלים בתקופה הביזנטית. היום הרצפה שייכת לפטריארכייה הארמנית, ולשם כניסה לאתר נדרש תיאום איתה. האתר הוא מהאתרים החשובים של הקהילה הארמנית בירושלים.
מכון אולברייט (המסלול הירוק)
מיקום: רחוב צלאח א-דין 26
בניית המבנה החלה בשנת 1909 עם רכישת השטח על ידי המכון האמריקאי לחקר המזרח הקדום (American Society of Oriental Research) והושלמה בשנת 1931. המבנה שימש מראשיתו כבית הקבע של המכון האמריקאי למחקר המזרח הקדום. הוא נוסף למכונים אירופאיים נוספים שנבנו באזור זה של ירושלים שעסקו במחקר ארכאולוגי של המזרח הקדום, בהם בית הספר הצרפתי בירושלים למקרא ולארכאולוגיה ((École biblique et archéologique française de Jérusalem ומכון קניון – המכון הבריטי לארכאולוגיה (Kenyon Institute – The British School of Archaeology). בנייתו של מכון אלברייט משקפת את האמונה של הכוחות הקולוניאליסטיים שאין להם מה ללמוד מהתרבות הפלסטינית המקומית. דוגמה לכך היא שהתוכנית הראשונה של המבנה התקבלה במסגרת תחרות סטודנטים במחלקה לאדריכלות באוניברסיטת ייל (Yale) שבארצות הברית. במהרה התברר שאף שהתוכנית הזוכה ניחנה במעלות אדריכליות רבות, הסטודנט שתכנן אותה לא הכיר את תנאי האקלים והסביבה של ירושלים – ולכן התוכנית לא יצאה אל הפועל. בסופו של דבר המשימה להציע תוכנית למבנה הוטלה על האדריכל פרדריק אהמן, אשר היה אחראי על תכנון של מבנים בירושלים וערים אחרות. תוכנית זו הותאמה לתוכניות של מבנים אחרים באזור וכללה חצר פנימית שמסביבה שלושה מבנים. במכון אולברייט קיוו שיוכלו להוסיף בבוא הזמן מבנה רביעי, אך הדבר לא יצא אל הפועל בשל קשיים תקציביים.
בית הינד אל-חוסייני (המסלול הכחול)
מיקום: רח' אבו ג'ובייר 14
בשנת 1948 הינד אל-חוסייני הייתה אישה צעירה כאשר מצאה 55 יתומים שהובאו לירושלים לאחר הטבח בדיר יאסין ולא היה מי שידאג להם. היא לקחה אותם תחת חסותה. בתחילה שיכנה אותם במנזר בעיר העתיקה, ולאחר שהסכם הפסקת האש בין ישראל לירדן נכנס לתוקף העבירה אותם לבית הוריה בשכונת אל-חוסייני. אל-חוסייני החליטה להפוך את האחוזה שגדלה בה לפנימייה ליתומים. עם השנים שינה המקום את אופי פעילותו והיה לבית ספר לבנות בלבד. כמו כן אל-חוסייני פתחה במקום מכון מחקר לתיעוד ושימור של התרבות והמורשת הפלסטינית. לאורך השנים היא זכתה באותות הערכה רבים, בהם אות האפיפיור פאולוס השישי בשנת 1964, אות ההערכה האיטלקי אדילאיי ריסתורי המוענק לנשים חלוצות בשנת 1980, אות הכוכב הירדני לחינוך בשנת 1985 ואות הדרגה הראשונה מממשלת גרמניה בשנת 1989.
מנזר סנט אטיין (המסלול האדום, המסלול הכחול)
מיקום: דרך שכם 83
סנט אטיין הוא מנזר של המסדר הדומיניקני. בשנת 1883 במהלך חפירות במקום נחשפה כנסייה המתוארכת לתקופה הביזנטית והיא זוהתה ככנסייה שהקימה הקיסרית אאודוקיה (במאה ה-5 לסה"ן). הכנסייה נועדה להנציח את מקום מותו של סטפנוס, המרטיר הראשון בנצרות. על פי המסורת סטפנוס נסקל למוות על ידי יהודים במקום שבו עומדת הכנסייה. הכנסייה נהרסה ושוקמה פעמים אחדות בעקבות כיבוש ירושלים על ידי הפרסים והמוסלמים, ונהרסה על ידי צלאח א-דין במאה ה-12.
בעקבות גילוי של הכנסייה ושל ממצאים ארכאולוגיים אחרים פעל הכומר הדומיניקני מארי ז'וזף לגראנז' להקים במקום בית ספר לארכאולוגיה. בתחילה שמו היה בית הספר המעשי ללימודי המקרא (École Pratique d'Études Bibliques), ובשנת 1920 שונה שמו לבית הספר הצרפתי בירושלים למקרא ולארכאולוגיה (École biblique et archéologique française de Jérusalem), והוא פועל עד היום. במהלך החפירות במקום התגלתה מערכת קבורה מפוארת המתוארכת לתקופת הברזל. במקום לא נמצאו כתובות המאפשרות לזהות את הנקברים. במהלך השנים הועלתה השערה שקברים אלו הם קברי מלכי יהודה המאוחרים, אך השערה זו מעולם לא אומתה.
בצד בית הספר לארכאולוגיה עומדת קתדרלה. הקתדרלה נבנתה בשנת 1900 בסגנון של בזיליקה ומחולקת לשלושה מעברים. בסוף כל מעבר יש גומחה (אפסיס). עיטורי המבנה אקלקטיים בסגנונותיהם. לדוגמה, חלונות המבנה עגולים בעלי ויטראז'ים בסגנון גותי, הקשתות עשויות מתשליבי אבן אדומה ולבנה בסגנון האבלק שמקורו במזרח, והכותרות בראש עמודי התמך של הקשתות מעוצבות בסגנון העלים הנופלים הצלבני.
גן הקבר (המסלול האדום)
מיקום: רחוב קונרד שיק, בין מנזר סנט אטיין לאכסניית סנט פאולוס
הזרם הפרוטסטנטי בנצרות מזהה את גן הקבר עם מקום קבורתו של ישו, בניגוד למרבית הזרמים בנצרות, המזהים את מקום קבורתו של ישו בכנסיית הקבר, המצויה ברובע הנוצרי בעיר העתיקה בירושלים. החוקר צ'ארלס גורדון הוא שטען במאה ה-19 שזהו מקום קבורתו של ישו, משום שכאשר הביט על הגבעה שבה ממוקם גן הקבר משער שכם, הייתה הגבעה דומה בעיניו לגולגולת אדם. בחפירות במקום התגלו קברים אחדים, כמה מהם תוארכו לתקופת בית שני, ואחד מהם זוהה עם קברו של ישו. מסביב לקבר התגלו שרידים של גן קדום, ועל כן הוא מכונה בשם זה. ואולם, חפירה ארכאולוגית במקום הפריכה את הטענה והראתה כי הקברים במקום מתוארכים לתקופת בית ראשון. אף שפרוטסטנטים רבים מקבלים את התיארוך שהקבר קדום מימי ישו הם ממשיכים לייחס למקום חשיבות.
ייתכן שהקביעה שזהו קברו של ישו מלמדת על הניסיון של הפרוטסטנטים – זרם בנצרות שהתגבש רק במאה ה-16 – ליצור תחרות מול כנסיית הקבר, שבה לא יכלו להשיג בעלות על שום אזור בשטחה. על פי הסבר זה הקמתו של גן הקבר שימש לנוצרים פרוטסטנטים נקודת אחיזה בסביבת ירושלים העתיקה.
אכסניית סנט פאולוס (המסלול הכחול)
מיקום: דרך שכם, קרוב לרחוב סולטן סולימאן
המבנה נמצא סמוך לשער שכם. הקים אותו האב וילהלם שמידט. ההחלטה לבנות את המבנה הייתה חלק מתהליך רחב היקף שבו מעצמות המערב הקימו מוסדות שייצגו את האינטרסים שלהן בירושלים. האכסניה משויכת לכנסייה הגרמנית הקתולית. בניית המבנה הסתיימה בשנת 1910, והוא כלל כנסייה, חדרי אוכל וחדרי אורחים. במהלך מלחמת העולם הראשונה שימשה האכסניה כמפקדה גרמנית, ולאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים שימשה מרכז שלטוני שלהם.
בתחומי האכסניה פעל גם המכון הקתולי הגרמני לחקר ארץ ישראל (Orientalisches institute der Gorres Gessellschaft), ויעדו הוא לאפשר לתאולוגים גרמנים לחקור את ירושלים וארץ הקודש. מייסד המכון, האב שמידט, היה חוקר ציפורים ובמרתף המבנה הקים מוזיאון טבע.
במתחם נמצא גם בית הספר לנערות שמידט. בתחילה פעל בית הספר ברחוב הלל, אך לאחר שנרכשה חלקת הקרקע שבה הוקמה אכסניית סנט פאולוס, הועבר אליה גם בית הספר. בשנים שמזרח ירושלים נמצאה תחת שליטה ירדנית נשלחו בנות מכל רחבי העולם הערבי ללמוד במוסד. גם היום לבית הספר יש מוניטין מכובד והורים רבים מבקשים לשלוח את בנותיהם ללמוד בו.
חצר המטרה (המסלול האדום)
מיקום: ליד מערת צדקיהו
סמוך למערת צדקיהו ולחומות העיר העתיקה נמצאת מערה. על פי המסורת במערה זו נאסר הנביא ירמיהו ובה כתב את מגילת איכה. על פי עדויות של מבקרים בירושלים לאורך הדורות, בעבר יוחסה לאתר חשיבות רבה והוא נחשב לאחת התחנות החשובות במסלול הצליינות בעיר. על פי עדויות אלו המערה הייתה מחולקת לחדרים אחדים. במקום נמצאו קברים עתיקים המתוארכים לתקופה הרומית הקדומה, והם מצטרפים לקברים אחרים שהתגלו בחפירות באתרים אחרים באזור, בהם גן הקבר ומוזיאון רוקפלר. כיום בנוי מסגד בפתח המערה.
בית הקברות סאהרה (המסלול הצהוב)
מיקום: מול שער הפרחים
ככל הנראה בית קברות זה החל לפעול בתקופה הממלוכית (מאה 13–16) והיה אחד משלושת בתי הקברות המוסלמיים של ירושלים באותה התקופה. משמעות שמו היא הסהרורים, וככל הנראה השם ניתן לו בשל תיאור המופיע בקוראן כיצד לאחר תחיית המתים אנשים יסתובבו כסהרורים (א-סאהרה). במהלך חודש הרמדאן בסופו של כל יום יורים מתותח הרמדאן בירושלים הנמצא בבית הקברות כדי לסמן שמותר להתחיל לאכול. מנהג זה קיים לפחות מאז המאה ה-19.
בניין הדואר (המסלול הירוק)
רחוב סולטן סולימאן, מול שער הפרחים
בניין הדואר נבנה על חורבותיו של מבנה ישן בראשית שנות ה-60, בתקופה שמזרח ירושלים הייתה בשליטתה של ממלכת ירדן. השינויים במבנה יכולים ללמד הרבה על התהליכים רחבי ההיקף שהתרחשו במזרח ירושלים תחת שליטתה של ממלכת ירדן ולאחר מכן תחת שליטתה של ישראל.
המלך חוסיין עלה לשלטון בשנת 1952 והחל לקדם פעולות לפיתוח מזרח ירושלים – רבות מהן התמקדו באזור מע"ר מזרח, אשר בתקופה ההיא כבר היה מרכז העסקים והמסחר העיקרי של מזרח ירושלים. תהליכי הפיתוח כללו הגברת המאפיינים העירוניים של מזרח ירושלים על חשבון אופייה הכפרי עד אותה תקופה. בנייתו של בניין הדואר על חורבותיו של בית המטבחיים העירוני של מזרח ירושלים ממחישה תהליכים אלו – בעוד בתי מטבחיים הם חלק מפעילות חקלאית, בניין הדואר הוא מסמלי העיר המודרנית.
גם לאחר כיבוש מזרח ירושלים בידי ישראל מבנה הדואר המשיך לשקף את השינויים הגאו-פוליטיים בעיר. לאחר כיבוש מזרח ירושלים שימש המבנה כבית דואר וכתחנת משטרה. שימושים אלו מלמדים על רצונה של מדינת ישראל מצד אחד לבטא המשכיות של העיר מהשלטון הירדני לשלטון הישראלי ומצד אחר להציב בריכוזי האוכלוסייה הפלסטיניים הגדולים אמצעי שליטה ופיקוח. בשנת 2013 הקומה העליונה של המבנה נמכרה לעמותת המתנחלים עטרת כהנים, ובמקום הוקם בית הארחה לקבוצות ומשפחות הכולל גם בית מדרש. מהלך זה הוא ביטוי של מאמץ המתנחלים לייהד את האזור שבין שער שכם והעיר העתיקה לבין שכונת שייח' ג'ראח.
קצר אל-ח'לילי (המסלול הכחול)
מיקום: רחוב סולטן סולימאן 32, בתוך מוזיאון רוקפלר
קצר אל-ח'לילי הוא אחד משני מבנים מסוג קצר (בערבית: ארמון) שעדיין עומדים במע"ר מזרח. זהו שריד כמעט אחרון לתופעה רחבה של מבנים שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה במהלך המאה ה-18. הארמונות שימשו גם למטרות חקלאיות ותעשייתיות וגם כבתי קיט לנכבדי ציבור ולחכמי הדת של העיר. קצר אל-ח'לילי הוא מבנה אבן בן שתי קומות. בקומה הראשונה היו שני אולמות גדולים ובית בד והקומה השנייה שימשה למגורי המשפחה. את המבנה הקים שייח' מוחמד אל-ח'לילי (החברוני), המופתי השאפעי של ירושלים, והוא הקים עוד מבנים רבים אחרים, בירושלים ובמקומות אחרים בפלסטין. המבנה, כמו גם הכרם שבתוכו נבנה נקראו על שמו. היום המבנה משמש את מנהל השימור ברשות העתיקות.
מוזיאון רוקפלר (המסלול הירוק)
מיקום: רחוב סולטן סולימאן 27
מוזיאון רוקפלר נבנה בשנת 1938 כדי שיוצגו בו השרידים הארכאולוגיים שנחשפו בחפירות בתחומי המנדט הבריטי. מבנה המוזיאון נבנה בכרם אל-ח'לילי, שבו עמד אחד המבנים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים – קצר אל-ח'לילי. לפני שהבריטים רכשו את כרם אל-ח'לילי קבוצות רבות ביקשו לרכוש אותו. לדוגמה, קרן קיימת לישראל ניסתה לרכוש את השטח ובו להגשים את חזונו של האומן בוריס שץ ולהקים את בית הספר לאומנות בצלאל.
את המבנה תכנן האדריכל אוסטין סנט בארב האריסון. הוא ביקש לשלב בו מוטיבים מהאדריכלות המודרנית המערבית ומוטיבים אדריכליים מקומיים. כך עשה גם במבנים אחרים שתכנן, בהם בית המדפיס הממשלתי, ארמון הנציב ובית הדואר המרכזי. אגפי המבנה בנויים סביב חצר גדולה, ובראש המבנה ניצב מגדל מתומן המושפע משרידים שתוארכו לתקופה הצלבנית והבריטים ראו בעצמם את ממשיכי דרכם של הצלבנים הקדומים. לימים חצר זו שימשה השראה לעיצוב של בית המשפט העליון.
תצוגת המוזיאון מאורגנת בסדר כרונולוגי. ארונות התצוגה כוללים ממצאים אשר הגיעו מכל רחבי האזורים שנמצאו בשליטת המנדט הבריטי. בשל העובדה שעל פי החוק הבין-לאומי חל איסור על שינויים במוזיאונים הנמצאים באזורים כבושים, תצוגת המוזיאון לא השתנתה כלל מאז כיבוש העיר על ידי ירדן בשנת 1948. במובן זה תצוגת המוזיאון משמשת מעין קפסולת זמן ומלמדת על האידיאלים שהנחו את אוצרי המוזיאון במחצית הראשונה של המאה ה-20.
היום מוזיאון רוקפלר משמש כמוזיאון וגם כמבנה המנהלה של רשות העתיקות. בניגוד לתצוגה של המוזיאון, שלא חל בה כל שינוי, מאז העשור השני של המאה ה-21 החלה רשות העתיקות להוציא רבים מהאוספים שנשמרו במחסני המבנה כחלק מההכנות להקמת מבנה חדש – בית רשות העתיקות – ליד מוזיאון ישראל שבמערב ירושלים. בג"ץ דחה עתירה שהגיש ארגון עמק שווה נגד פעולה זו.
The post מדריך לסיור באתרים ארכאולוגיים של מרכז העסקים הראשי במזרח ירושלים appeared first on עמק שווה.