הקדמה

מדריך זה יציג את האתרים ההיסטוריים החשובים באזור נחל קדרון הסמוך לעיר העתיקה של ירושלים. אזור זה מתפרש מהפינה הצפון-מזרחית של העיר העתיקה ועד פאתיה הצפון-מזרחיים של שכונת סילואן והוא חלק מהגן הלאומי סובב חומות ירושלים ואחד האזורים שניתנת להם חשיבות דתית רבה ביותר – ביהדות, באסלאם ובנצרות.

 

להורדת הדו"ח כקובץ PDF

 

נחל קדרון הוא אחד הנחלים הארוכים של מדבר יהודה. ראשיתו בירושלים – סמוך לפינה הצפון-מזרחית של העיר העתיקה – ומשם הוא מתחתר לכל אורכו של מדבר יהודה עד שהוא נשפך לים המלח. בירושלים חשיבותו הייתה כפולה: מצד אחד, עומקו של הנחל שימש לעיר קו הגנה טבעי מכיוון מזרח; מצד אחר, העובדה שהנחל מחוץ לחומות העיר הביאה לכך שעל גדותיו – הבנויים מסלע גיר רך שקל לחצוב בו – התפתחו כמה מבתי הקברות החשובים ביותר ביהדות, בנצרות ובאסלאם, שכן מימים ימימה קברו את המתים מחוץ לאזור היישוב אך לא הרחק ממנו.

המדריך יציג את האתרים החשובים לכל אחת מהדתות הללו באזור. לצורך כך הוא נחלק לשלושה פרקים. בכל פרק יתוארו האתרים החשובים לאחת הדתות. הפרק הראשון יתאר את האתרים החשובים לדת המוסלמית המתפרשים מהפינה הצפון-מזרחית של העיר העתיקה ועד שער הרחמים. הפרק השני יתאר את האתרים החשובים לדת הנוצרית – אתרים אלו מתפרשים בעיקר במדרון המזרחי של נחל קדרון באזור שמדרום לשער האריות. הפרק השלישי יתאר את האתרים החשובים ליהדות, אשר מרוכזים באזור הדרומי, מהר הזיתים ועד פאתי השכונה סילואן. בסופו של כל אחד מהפרקים אפשר למצוא רשימת קריאה להעמקת הידע על חשיבותו של אזור נחל קדרון לכל אחת מהדתות.

חלוקה זו תשיג שתי מטרות. ראשית, המדריך יכיר למשתמשים בו את תולדות המקום וילמד על קווי הדמיון והשוני ביחס של שלוש הדתות עם חלקו של המוות בחיים. המדריך ידגים כיצד אתרי המורשת באזור נחל הקדרון הצמוד לחומות העיר עוצב על ידי תפיסות של מוות וגאולה ויבחן כיצד תפיסות אלו קיבלו ביטוי בעבר ובהווה וכיצד הן משפיעות על עתידו של מרחב זה

שנית, מדריך זה הוא גם מדריך פוליטי. העיסוק בארכאולוגיה ובמורשת הוא תמיד פוליטי, בייחוד במרחב שהוא האגן ההיסטורי של ירושלים, הנמצא במוקד של הסכסוך הישראלי–פלסטיני. במשך דורות רבים ירושלים משמשת בית לאמונות, מסורות ודרכי חיים מגוונות. התוכניות לפיתוח התיירות שעיריית ירושלים מקדמת בשיתוף רשויות ממשלתיות, בהן רשות הטבע והגנים (רט"ג) והרשות לפיתוח ירושלים (הרל"י), למרחב זה – ובתוכו אזור נחל קדרון – עלולות להרוס את מרקם החיים העדין של ירושלים. בכך הן יצטרפו לתוכניות אחרות לפיתוח התיירות במרחב זה אשר מוחקות את הזהות הרב-תרבותית של ירושלים ומנתקות את הפלסטינים מהעיר העתיקה. במובן זה האתרים ההיסטוריים של נחל קדרון אשר יוצגו במדריך זה יספקו צוהר שמבעדו אפשר ללמוד שאזור נחל קדרון הוא מרחב המגשר בין גאולה למוות – בעבר, בהווה וגם בעתיד.

רקע ארכאולוגי-היסטורי

נחל קדרון, נחל עמוק ותלול, נמצא מצידו המזרחי של העיר העתיקה של ירושלים. חפירות ארכאולוגיות לאורכן של חומות העיר העתיקה חושפות כיצד לאורך הדורות שימשו המצוקים התלולים של הנחל כדי לבצר את העיר ולהגן עליה מפני צבאות כובשים. זו אחת הסיבות שבמאה ה-2 לסה"ן בתקופתו של הקיסר הרומאי הדריאנוס בבנייה המחודשת של ירושלים על פי התוכנית המוכרת לנו כיום נבנתה חומת העיר סמוך לנחל קדרון. במובן זה הקשר בין העיר הבנויה ובין הנחל עמוק ועתיק. אף שנחל קדרון נמצא מחוץ לחומה, תמיד היה לו חלק חשוב בחייהם של תושבי העיר, במסורותיהם ובאמונותיהם.

שכבת סלע הגיר הרך במדרונות נחל קדרון הקלה על חציבת מערות באזור ועל כן התאימה להקמת עשרות רבות של מערות קבורה ובתי קברות. ואכן, חפירות ארכאולוגיות חשפו את השימוש באזור לקבורה לכל הפחות מאז תקופת הברונזה המאוחרת (1500–1000 לפסה"ן), עדות לכך שאזור נחל קדרון היה נקרופוליס, עיר המתים, של ירושלים כבר משלב מוקדם בהיסטוריה שלה. כך הר הזיתים, שעל המדרון המזרחי של נחל קדרון, היה לבית הקברות החשוב ביותר ליהדות בירושלים, ובתי הקברות באב א-רחמה ויוספייה, הפרושים על המדרון המערבי של נחל קדרון לאורך החומה המזרחית של העיר העתיקה, הם שניים מבתי הקברות החשובים לאסלאם בירושלים. הברית החדשה אינה מתארת היכן נקברה מרים אם ישוע, אך מסורות בנצרות קובעות שנחל קדרון הוא המקום שבו הונחה גופתה עד שעלתה לשמיים.

נוסף על כך, אזור נחל קדרון שימש כאזור ספר של ירושלים וחיבר בין העיר לבין המרחב שסובב אותה והמרכזים שהעיר קיימה איתם קשרים לאורך ההיסטוריה. מרבית האזכורים של הנחל במקורות היסטוריים מציגים אזור שחשיבותו היא ביכולתו לחבר בין נקודות במרחב הפיזי. בספר שמואל מתואר מרד אבשלום במלך דוד, ומצוין שכאשר דוד ברח מירושלים הוא עזב את העיר דרך נחל קדרון: "וכל הארץ בוכים קול גדול, וכל העם עֹברים. והמלך עֹבר בנחל קדרון וכל העם עֹברים על פני דרך את המדבר" (שמואל ב טו, כג).

נחל קדרון התעצב בתודעה גם כמרחב מעבר סמלי. בתנ"ך, מתוך 10 אזכורים של נחל קדרון, ב-8 מהם הוא מוזכר כאזור שנעשו בו מעשי טיהור של מזבחות של עבודת אלילים שהתקיימה בירושלים. בברית החדשה נחל קדרון מוזכר כתפאורה לתהליך השלמתו של ישוע עם הגורל שנגזר עליו להיצלב. כמו כן, כאמור, באזור זה מרים אם ישוע עלתה לשמיים 3 ימים לאחר מותה. בתי הקברות באב א-רחמה ויוספייה מוכרים גם הם במסורת המוסלמית כמקום הראשון שבו יקומו המתים לתחייה כדי להישפט ביום הדין: על פי החדית'ים – אמרות של הנביא מוחמד – לקראת יום הדין מעמדן של מכה ומדינה, הערים החשובות באסלאם, יירד ואילו מעמדה של ירושלים יעלה, ובתוך כך ביום הדין כל המתים אמורים להיאסף בירושלים ויתרחש תהליך של חשבון נפש. גם ביהדות יש מסורת שלפיה לאחר חורבן בית המקדש השני עזבה השכינה את ירושלים ועברה להר הזיתים. זאת ועוד, לפי המסורת היהודית המשיח ייכנס לירושלים דרך שער הרחמים, בחלק הדרומי של החומה המזרחית של העיר העתיקה מכיוון הנחל.

מסורות אלו מלמדות על החשיבות של אזור נחל קדרון כאזור ספר של ירושלים לאורך הדורות: אין הוא רק האזור שמחוץ לחומות, אלא הוא גם משקף את החשיבות של התנועה פנימה אל העיר והחוצה ממנה לשם התפתחותה ושגשוגה. מרחב זה, בזכות הימצאותו מחוץ למרכז העירוני, שבדרך כלל נשלט על ידי כוחות הגמוניים בחברה, אִפשר מפגשים בלתי אמצעיים בין הקבוצות המרכיבות את העיר ובכך הדגיש את אופייה הרב-תרבותי. לא מפתיע, אם כן, שלאורך ההיסטוריה כוחות פוליטיים רבים שרצו לבסס את כוחם ושליטתם בעיר הקימו מוסדות באזור זה. לדוגמה, מרבית העדות הנוצריות דאגו להקים בו כנסיות.

מאז כיבוש מזרח ירושלים במלחמת ששת הימים בשנת 1967 נוסף לנחל קדרון ממד חדש, בהיותו אזור ביניים במרחב התפר בין מערב ירושלים הישראלית למזרח ירושלים הפלסטינית, ומדינת ישראל ושליחותיה ביקשו למצב את שליטתה בו. לפיכך בשנת 1974 הוכרז שהאזור בנחל קדרון הצמוד לחומות העיר העתיקה הוא חלק מהגן הלאומי סובב חומות ירושלים.

בשנים האחרונות, תוכניות פיתוח בנחל קדרון הדגישו את המורשת היהודית של המרחב תוך שהן מתעלמות ודוחקות את המורשת המוסלמית והנוצרית של המרחב. כך לדוגמה, בשנת 2005 החלה עיריית ירושלים בראשות ניר ברקת לקדם תוכנית לשחזור של "גן המלך" – זהו הגן שלפי המקרא דוד המלך הקים לאחר כיבוש ירושלים מידי היבוסים. על פי אחת הפרשנויות גן זה ממוקם בנחל קדרון. בין השאר התוכנית כללה סלילת שבילים רבים להולכי רגל משער האריות בצפון ועד שכונת סילואן בדרום. בשנת 2022 הרל"י אישרה תוכנית לפיתוח תיירותי של נחל קדרון. במסגרת תוכנית זו הוחלט לסלול טיילת, שתכונה "נתיב בית המקדש השני", שתחילתה באזור המכונה "שוק הכבשים", בפינה הצפון-מזרחית של העיר העתיקה, וסופה בכניסה לרחוב המדורג המנוהל על ידי עמותת אלע"ד (ומכונה על ידה כדרך עולי הרגל) מדרום לסילואן, בסמוך לבריכת השילוח. אם תוכנית זו ואחרות יושלמו, כל האזור ייפול תחת שליטתה של עמותת אלע"ד ותביא למחיקה של אופיו הר-תרבותי של האזור. במובן זה מדריך זה נועד לאתגר תהליכים אלה על ידי הצגתם של כלל המורשות המיוחסות למרחב.

פרק ראשון: אתרים חשובים למוסלמים

מגדל החסידות – בורג' אל-לקלק

מגדל החסידות הוא אחד מארבעת המגדלים שנבנו בכל אחת מפינות חומת העיר העתיקה בירושלים. המגדל הזה נבנה בנקודת התורפה העיקרית של החומות – בשונה מאזורים אחרים בעיר, בקטע זה אין מכשול טבעי המעכב הסתערות על החומה. מסיבה זו וכדי לשפר את אמצעי ההגנה בו, כבר בתקופה המוסלמית הקדומה נחפר חפיר באזור זה מחוץ לחומה. החפיר מוזכר במקורות היסטוריים, וחלקים ממנו נחשפו בחפירה ארכאולוגית במקום ביוזמת הארכאולוג הגרמני קונרד שיק בסוף המאה ה-19. למרות החפיר, גם הצבא הצלבני וגם הצבא האיובי הבקיעו את דרכם לתוך העיר העתיקה מאזור זה.

המבנה הקיים נבנה במאה ה-16 בתקופתו של הסולטן העות'מאני סולימאן הראשון (המוכר בשם סולימאן המפואר, 1494–1566), אשר במהלך שנות שלטונו שיקם את כל חומות העיר – אלו החומות שאנו מכירים היום. יסודות המגדל בנויים בתוך החפיר שבצידו, והוא מתנשא לגובה של 12 מטר מעל החפיר. כמו בחלקים רבים לאורך תוואי החומה, ככל הנראה גם מגדל זה נבנה על חורבותיו של מגדל קדום יותר שעמד במקום.

הצד החיצוני של המגדל מעוטר ומרשים: הפאה הצפונית מעוטרת בארבעה טורי מדליונים, ובה חלון אטום המעוצב בצורה של רוזטה (צורת פרח) בשני שלישים הגובה של הפאה; בפאה המזרחית ישנו חרך ירי בגובה דומה. לשמו של המגדל יש עדויות כבר מהתקופה הממלוכית, אך מקור השם אינו ידוע.

סביב המגדל יש שטח פתוח – והוא ייחודי בעיר הבנויה בצפיפות. בשנים האחרונות עמותות מתנחלים, בהן עטרת כהנים, משקיעות מאמצים להשתלט על שטח זה, לבנות בו בתים למתנחלים ועל ידי כך להביא לגירוש הפלסטינים מהאזור.

פינת הידעת: הקהילה הצוענית בעיר העתיקה בין מגדל החסידות לשער האריות משתרעת באב אל-חוטה, אחת מהשכונות ברובע המוסלמי. בשכונה זו חיות כ-200 משפחות מהקהילה הצוענית בני הדום. זוהי אחת הקהילות העניות וחסרת הזכויות ביותר בירושלים היום. ככל הנראה מוצאה של האוכלוסייה הצוענית בצפון הודו, ובמהלך השנים היא התחלקה לשתי קהילות: בני הרום, או הרומא, חיים באירופה, ובני הדום, או הדומארי, חיים בדרום הלבנט – סוריה, לבנון, ירדן וישראל. לאזור ירושלים ככל הנראה הגיעו עם צבאו של צלאח א-דין. בני הדום סובלים מדיכוי כפול: מבחינה אתנית אין הם משתייכים לאוכלוסייה הפלסטינית בעיר, ואף על פי כן השלטונות הישראליים מתייגים אותם כפלסטינים, וכמו יתר הפלסטינים אין הם זכאים לאזרחות אלא רק למעמד של תושבות קבע; אך גם הפלסטינים מתנכרים ואף מתנכלים להם. זאת ועוד, בשל המצב הכלכלי הירוד של הקהילה, אין בכוחה ליצור מערכת חינוך נפרדת, ובני הקהילה לומדים במערכת החינוך הכללית של מזרח ירושלים. זו אחת הסיבות ששפת הדומא הולכת ונשכחת, ומרבית בני הנוער של הקהילה יודעים רק ערבית. מנהיגי הקהילה חוששים שקהילה זו תיעלם מהמרחב בעתיד הקרוב.

אנדרטת הלגיון הירדני

לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים וכיבוש מזרח ירושלים בידי צה"ל הוקמו ברחבי מזרח ירושלים אנדרטאות רבות לזכר החיילים שמתו במהלך הקרבות בעיר. יש אנדרטאות שנבנו בחסות צה"ל, ויש שהקימו לוחמים ששרדו בקרבות לזכר חבריהם. להקמתן של האנדרטאות הללו היה תפקיד כפול: הן שימשו נקודות התייחדות למשפחות הלוחמים ולחבריהם, וגם סימלו את השליטה של ישראל במרחב.

בצד האנדרטאות לזכר החיילים הישראלים שנהרגו בקרבות המלחמה החלו הפלסטינים להקים ברחבי מזרח ירושלים אנדרטאות לזכר החיילים הירדנים שנהרגו בקרבות אלו. ביום השנה למלחמה, בשנת 1968, נחנכו האנדרטאות הללו. הקמתן לא מומנה מטעם גוף רשמי כלשהו. אנדרטאות נבנו ליד ביתו של אנוור נוסייבה (מנהיג פלסטיני בשנות ה-70–80 של המאה ה-20), ליד מוזיאון רוקפלר ובמקומות אחרים. בדומה לאנדרטאות הישראליות, גם האנדרטאות האלה הוקמו במקומות בולטים, ורבים מהתושבים הפלסטינים של ירושלים הגיעו אליהן להניח למרגלותיהן פרחים.

כבר בשנת 1968 עלה בעיריית ירושלים ובממשלת ישראל חשש שהאנדרטאות הללו יהיו למוקדים לליבוי התנגדות ומרי של הפלסטינים כנגד השלטון היהודי החדש. על כן הוטל על סגן ראש העיר מירון בנבנישתי לקיים משא-ומתן עם הווקף המוסלמי בעניין נוכחותן במרחב. לאחר חצי שנה של משא-ומתן חשאי הגיעו הצדדים להסכמה על הקמת ארבע אנדרטאות ברחבי ירושלים לזכר החללים הירדנים שנפלו בקרבות: ליד גבעת המבתר, בגבעת התחמושת, בדרך העולה להר הזיתים וליד מגדל החסידות. הוחלט שלאנדרטאות יהיה מבנה אחיד: בסיס מרובע בשטח של 2 מ"ר, מצבת זיכרון בצורת עמוד, עמודים בצידיה ולמעלה כיפה. על המצבה יופיע משפט המשלב ציטוט מפסוק 169 בסורת אאל עמראן בקוראן: "ואל תחשיבו את הנהרגים למען אללה מתים, אלא הם חיים אצל ריבונם ומקבלים את שכרם." בתחתית ייכתב: "חללי קרב אל-קודס, יוני 1967". הווקף הסכים לפנות את האנדרטאות הלא רשמיות שהוקמו לפני כן. האנדרטה הראשונה שהוסכם עליה הוקמה מייד ליד מגדל החסידות. ההסכם התבסס על התפיסה שאם מדינת ישראל רוצה להביא את הפלסטינים להכיר בשלטון הישראלי עליה לכבד את אורחות חייהם, ובכלל זה לאפשר להם לכבד את מתיהם.

עם היוודע דבר קיומו של הסכם זה קמה לו התנגדות בציבור היהודי, ובלחץ של מנחם בגין (אז שר בלי תיק) הנושא עלה לדיון בממשלה ובוועדות הכנסת. בדיונים שהתנהלו תחת לחץ ציבורי גדול הוחלט לבטל את ההסכם אולם שלא להרוס את האנדרטה שכבר החלו בהקמתה. בעקבות ביטול ההסכם, הווקף לא פעל לפינוי האנדרטאות הלא רשמיות, והאנדרטה שהוקמה בפינה הצפון-מזרחית לזכר החיילים הירדנים שנהרגו בקרבות על העיר הייתה למוקד עלייה לרגל של פלסטינים בימי השנה למלחמה.

עם השנים ובהשפעתו של פייסל חוסייני קיבלה האנדרטה ממד חדש, של שמירה על זכרם של כל השהידים הפלסטינים שנפלו באירועים מול כוחות הביטחון הישראלי. בעבר נהג פייסל חוסייני – ואיתו כל ההנהגה הפלסטינית במזרח ירושלים – לבקר באנדרטה בחגים הדתיים של הפלסטינים.

שוק הכבשים

לפינה הצפון-מזרחית של העיר העתיקה צמוד חניון, והוא משמש בעיקר פלסטינים העולים לקברי יקיריהם בבית הקברות יוספייה הסמוך וכן מתפללים במסגד אל-אקצא. בסוף המאה ה-19, כחלק מתהליכי ההתפשטות של ירושלים מחוץ לחומות העיר העתיקה, הוקם באזור זה שוק כבשים. תושבי האזור הגיעו למקום כדי לסחור בצאן. שוק הכבשים תאם את אופיו החקלאי של האזור בשנים אלו, והוא היה אחד ממפעלים רבים באזור שמצפון לחומות העיר העתיקה ששירתו את צורכיהם החקלאיים של תושבי האזור. לדוגמה, מול שער הפרחים, במקום שהיום עומד מבנה הדואר, בעבר פעלה המשחטה העירונית של ירושלים.

השלטונות העות'מאניים שכרו את השטח של שוק הכבשים מהבעלים הפלסטינים. סידור זה נמשך גם בשנים שלאחר מכן, כשהשליטה במזרח ירושלים עברה לידיים אחרות: בריטניה, ירדן, ולבסוף ישראל. עם זאת, בשל תהליכי העיור המואצים באזור, שוק הכבשים חדל להיות פעיל, והוא החל לשמש להשלכת פסולת. השימוש החדש יצר מפגע תברואה קשה לתושבים באזור וכן למבקרים בבית הקברות יוספייה. לפחות מאז העשור השני של המאה ה-21 תושבי ואדי ג'וז מבקשים מהעירייה לנקות את שוק הכבשים ולטפל במפגע התברואה. במשך שנים הבקשה לא נענתה. בשנת 2017 הקצתה ממשלת ישראל 6 מיליון ש"ח למשרד לירושלים ומורשת לטובת הפינוי של הפסולת והכנת תוכנית לפיתוח התיירות במרחב.

בהמשך לכך, בשנת 2018 עיריית ירושלים הפסיקה לשלם שכירות למשפחות הפלסטיניות שהיו בעלות השטח. בשנת 2019 החלו הרל"י ורט"ג לקדם הליכים לקראת פיתוח של השטח. בעלי השטח הגישו לבית משפט השלום בירושלים בקשה לצו מניעה שיאסור על הרשויות להיכנס לשטח. ואולם התיק נמחק. בשנת 2020 הגישו הרל"י ורט"ג תוכנית להקמת טיילת בשטח זה. גם כנגד תוכנית זו הגישו בעלי השטח וכן הווקף המוסלמי התנגדויות – הן בשל השימוש בשטח פרטי והן בטענה שהתוכנית פולשת גם לשטח בית הקברות יוספייה הצמוד לאתר מדרום. הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה דחתה גם את ההתנגדויות האלה, בטענה שהאזור הוכרז כחלק מהגן הלאומי סובב חומות ירושלים כבר בשנת 1974, ומותר לקדם בו תוכניות שרט"ג מאשרת, כי הן עולות בקנה אחד עם ייעודו של האזור כגן לאומי. בקרב הפלסטינים קיים חשש שאישור תוכנית זו יביא להפקעת אדמותיהם וגם יהיה צעד נוסף בהשתלטות של עמותות מתנחלים כדוגמת אלע"ד על אדמותיהם. כך כבר קרה במקומות אחרים בשטח הגן הלאומי סובב חומות ירושלים – העברת הניהול על אתרים ארכאולוגיים לעמותות מתנחלים אפשרה להרחיק את הפלסטינים מאדמותיהם.

פינת הידעת – גן לאומי סובב חומות ירושלים גן לאומי סובב חומות ירושלים מקיף את העיר העתיקה של ירושלים לאורך הפאה המזרחית, הדרומית והמערבית של חומותיה. הגן הלאומי הוכרז בשנת 1974, אולם הוא מבוסס על תפיסה תכנונית שהתגבשה כבר בתקופת המנדט הבריטי בעניין הקשר בין העיר העתיקה לשכונות המודרניות שנבנו סביבה. על פי תפיסה זו ביקשו הבריטים לייצר מסדרון ירוק מסביב לעיר העתיקה שבו תיאסר כל בנייה חדשה, ועל ידי כך לשמר את הערכים, הנוף וההיסטוריה של העיר העתיקה וחומותיה, ולהבטיח את מעמדה כעיר קדושה הנבדלת מהעיר החילונית המודרנית שנבנתה סביבה במהירות. תפיסה זו באה לידי ביטוי בתוכניות המתאר שהוכנו לעיר במהלך שנות המנדט – בהן תוכנית מקלין (1918), תוכנית גדס (1919) ותוכנית גדס–אשבי (1922). לאחר כיבוש מזרח ירושלים בידי ישראל בשנת 1967 הוחלט לשמר את מצב העניינים הזה. לצורך כך שתי תוכניות מתאר – עמ/6 (הגן הלאומי) ועמ/9 (העיר העתיקה) – נועדו להסדיר את התקנות וההסדרים הקשורים לניהול הקרקע באזור. כאמור, בשנת 1974 הוכרז על הקמת הגן הלאומי סובב חומות ירושלים. הגן הלאומי כולל את גיא בן הינום ממערב לעיר העתיקה, חלקים גדולים משכונת סילואן מדרום, את אגן נחל קדרון ממזרח, וכן רצועה צרה הצמודה לחומות העיר הצפונית והמערבית. הגן הלאומי הוא אחד האזורים הפתוחים האחרונים שנותרו באזור זה של ירושלים, וחלקים נרחבים ממנו משתרעים על אדמות להם טועני בעלות פלסטינית. החשיבות שניתנה לשימור השטח הפתוח מסביב לחומות העיר העתיקה באה לידי ביטוי גם בהכרזה של אונסק"ו בשנת 1981 שהעיר העתיקה וחומותיה הן אתר מורשת עולמית. על פי ההכרזה האזור הסובב את חומות העיר הוא אזור חציצה (Buffer Zone) בין השטח המוכרז כאתר מורשת לבין שאר חלקי העיר, ויש להשאירו פתוח כדי לשמר את הערכים ההיסטוריים של ירושלים העתיקה ולאפשר למבקרים בעיר לצפות על חומותיה. ההכרזה על הגן הלאומי הערימה קשיים רבים על אורח החיים של הפלסטינים החיים באזור. בהתאם לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (1998), המסדיר את ההכרזה והניהול של גנים לאומיים, ההכרזה על גן לאומי אינה מביאה להפקעת הקרקע מידי בעליה, אולם היא משפיעה על התוכניות לפיתוח הקרקע. על פי סעיף 7 בחוק, לכל פעולת פיתוח המבוצעת בגן לאומי – אשר כוללת בנייה וסלילת תשתיות, שיפוץ והרחבה של מבני מגורים, פעילות חקלאית המביאה לשינוי הנוף ואף קבורה – נדרש אישור של רט"ג, שהוא הגוף הממלכתי האחראי על ניהול גנים לאומיים בישראל. במרוצת השנים מאז ההכרזה נמנעה רט"ג מלאשר רוב מוחלט של הבקשות שהגישו התושבים הפלסטינים, ובאופן זה ההכרזה על הגן הלאומי, המבטיחה שמירה על המרחב הפתוח, הייתה לכלי פוליטי בידי המדינה המאפשר לה ומשמש אותה לפגוע באורח חייהם של התושבים הפלסטינים בתחומו.

בית הקברות יוספייה

בית הקברות יוספייה משתרע לאורך הדופן המזרחי של חומות העיר העתיקה מהפינה הצפון-מזרחית של העיר העתיקה, ליד בורג' אל-לקלק, ועד שער האריות.

בעקבות עבודות להשלמת קיר תמך של בית הקברות, בשנת 2012 התבצעו חפירות מטעם רשות העתיקות בקצה הדרום-מערבי של בית הקברות ובהן נחשפה מערכת חקלאית שמתוארכת לתקופה ההלניסטית (המאה ה-2–1 לפסה"ן). מערכת זו כללה קיר טרסה ותעלה להובלת מים. החופרים באתר העריכו כי התעלה הובילה מים מבריכת בית חסדא לאזור זה, שהיה חלק מהעורף החקלאי של העיר בתקופה ההיא.

חוקרים חלוקים ביניהם בעניין מועד הקמתו של בית הקברות. יש המעריכים כי החל לפעול כבר במאה ה-12 לסה"ן, כשירושלים הייתה תחת שליטה איובית; אחרים מעריכים כי בית הקברות הוקם בסוף המאה ה-15, בשנים האחרונות של שליטה ממלוכית בירושלים ולפני שהאימפריה העות'מאנית שלטה על העיר. בכל מקרה, הקמתו נועדה ליצור מקום קבורה נוסף, לאחר שבית הקברות באב א-רחמה, שמדרום לשער האריות, החל להתמלא.

לבתי הקברות הצמודים לחומות העיר העתיקה ממזרח יש מעמד מיוחד באסלאם. כאמור, חדית'ים הם אוסף סיפורים על חייו של הנביא מוחמד וציטוטים מדבריו, ואנשי דת משתמשים בהם כבסיס לקביעת פסקי הלכה. על פי החדית'ים יום הדין הוא יום שבו כל המתים ייאספו בירושלים לחשבון נפש. אירוע זה יסמן את העלייה בחשיבותה של ירושלים אל מול חשיבותן של מכה ומדינה. תפיסה זו של חשיבותה של ירושלים ביום הדין מלמדת על חשיבותה של ירושלים במסורת המוסלמית. על פי האמונה המוסלמית ביום זה המתים הקבורים בבית קברות זה יהיו הראשונים שיקומו לתחייה ביום הדין.

בשנת 2021 בית הקברות היה מוקד לחיכוך בין התושבים הפלסטינים של מזרח ירושלים, המשתמשים בבית הקברות לקבורת קרוביהם, לבין עיריית ירושלים ורט"ג: העירייה ורט"ג התכוונו לפתח את הגן הלאומי סובב חומות ירושלים בחלקו הצפוני של בית הקברות ולצורך כך בנו גדר באזור שלטענתן עובר הגבול הצפוני של בית הקברות, אולם לטענת הפלסטינים שטחו של בית הקברות חורג גם מעבר לגדר זו. אכן, בחפירות במסגרת עבודות הפיתוח של האזור אף נמצאו עצמות אדם שככל הנראה מאששות את טענתם. עם זאת, עתירה נגד העבודות לבית משפט השלום נדחתה. היום תושבי מזרח ירושלים ממשיכים לקבור את קרוביהם באזור זה באופן לא חוקי, ויש הרואים בכך שימוש נוסף של הפלסטינים במוות כמחאה נגד פעולות המפירות את זכויותיהם הבסיסיות.

שרידי החומה הצלבנית-איובית

מצפון לשער האריות אפשר להבחין בשרידים של חומת העיר העתיקה של ירושלים מהמאה ה-12 לסה"ן. שרידים אלו נחשפו בחפירות מטעם רשות העתיקות בשנים 2017–2018. החפירות חשפו את הנדבכים התחתונים של החומה, מגדלי שמירה, וכן מדרגות המובילות לפשפש שדרכו ככל הנראה היה אפשר להיכנס אל העיר בתקופות קדומות. מקטע זה הוא אחד מהמקטעים הבודדים של חומת העיר שנחשפו מתקופה זו, וחשיבותו רבה בזכות יכולתו ללמד אותנו על מאפייני התקופה. בשל חשיבות השרידים, עם סיום החפירה הוחלט שלא לכסות אותם אלא להשאירם נגישים לציבור.

המאות ה-11–13 לסה"ן היו תקופה רבת תהפוכות בארץ ישראל ובירושלים בפרט, בשל החשיבות הדתית שלה, והאזור היה מוקד של מלחמת הדת שניטשה בין הכוחות הצלבניים הנוצריים אשר הגיעו מאירופה וניסו לתקוע יתד בארץ ישראל (במסעי הצלב) לבין הכוחות המוסלמיים, בעיקר הכוחות הפאטימיים והאיוביים, שהגיעו ממצרים. פעם כוחות אלו שלטו בעיר ופעם הכוחות האחרים, אך אף אחד מהם לא הצליח לשלוט בעיר לאורך זמן. כתוצאה מכך קשה לדעת אם לייחס את הבנייה של ביצורי העיר לצלבנים או לאיובים.

החפירה באזור ביקשה לענות על השאלה מתי נבנתה החומה. במאמר אשר סיפק מסקנות ראשוניות בעקבות החפירה טענו שהחומה נבנתה בסוף המאה ה-12 בהוראתו של צלאח א-דין. לטענת החוקרים, אחרי שכבש את העיר בשנת 1187 הוא החל בבנייה מחודשת של חלקים רבים מחומת העיר. לדעת החופרים ממצאי החפירה מצביעים על כך שלאחר שירושלים חזרה לשליטת הצלבנים בעקבות הסכם עג'ול–יפו שנחתם בין האפיפיור פרידריך השני לבין הסולטן אל-מלכ אל-כאמל בשנת 1229 וכלל הסדר לחלוקת הארץ בין הנוצרים למוסלמים, הצלבנים הם ששיקמו ותיקנו את החומה. עם זאת, החוקרים הזהירו כי מסקנה זו בעניין זהותם של בוני החומה מסתמכת יותר על העדויות ההיסטוריות על תולדותיה של ירושלים בתקופה זו ופחות על השרידים הארכאולוגיים שנחשפו בחפירה והסבירו שקשה מאוד לקבוע מי הקים את החומה.

 

פינת הידעת – חומות העיר העתיקה העיר העתיקה של ירושלים איננה החלק העתיק ביותר של העיר. למעשה הגרעין ההיסטורי של ירושלים נמצא מדרום לעיר העתיקה, על שלוחת העופל, באזור שהיום בנויה בו שכונת סילואן. העיר העתיקה כפי שהיא מוכרת לנו היום נבנתה רק במאה ה-2 לסה"ן, בתקופתו של קיסר רומא הדריאנוס (76–138) כחלק מרצונו להעניש את היהודים לאחר שמרדו פעמיים באימפריה הרומית בפרק זמן קצר – במרד הגדול בשנים 66–73 ובמרד בר כוכבא בשנים 132–136. הוא ביקש להרוס את זכרה של העיר כחלק מישות יהודאית ולבנות אותה מחדש כעיר רומית. לצורך כך הוא בנה אותה על פי דגם של ערים רומיות מצפון לגרעין ההיסטורי של ירושלים. על פי דגם זה העיר חולקה לארבעה רבעים על ידי שני רחובות שחצו אותה: רחוב הקארדו חצה את העיר משער שכם בצפון עד שער ציון בדרום, ורחוב הדקומנוס חצה את העיר משער יפו במערב עד שער האריות במזרח. הדריאנוס גם העביר את המרכז הדתי של העיר מאזור הר הבית, שבו היה בנוי בית המקדש, לאזור שבו בנויה היום כנסיית הקבר, וגם שינה את שמה של העיר לאיליה קפיטולינה. דגם זה של העיר נשמר עד היום. מחפירות לאורך החומות אפשר ללמוד כי גם תוואי זה נשמר מאז הקמתה של איליה קפיטולינה. בחפירות מצפון לעיר העתיקה באזור מרכז עסקים ראשי (מע"ר) מזרח ובמגרש הרוסים נמצאו עדויות לכך שחלקים בחומה נבנו לפני תקופת שלטונו של הדריאנוס.

שער האריות

שער האריות הוא השער המזרחי בחומת העיר העתיקה של ירושלים. הוא נבנה בשנת 1538 בראשית התקופה העות'מאנית המוקדמת בארץ, בתקופת הסולטן סולימאן הראשון. השערה זו זוכה לאישוש בכתובת מעל השער שמצוינים בה שמותיהם של הסולטן סולימאן ואביו הסולטאן סלים הראשון.

השער קרוי "שער האריות" בגלל תבליט של שני זוגות ברדלסים משני צידיו. הברדלסים היו הסמל של הסולטן הממלוכי בייברס (1223–1277), אולם ייתכן שאינם מעידים על תאריך ההקמה של השער ושהם שובצו בו בתקופה העות'מאנית, בשימוש משני, לאחר שנלקחו מאכסניית עולי רגל מוסלמים שהקים הסולטן בייברס לאחר שביקר בעיר בשנת 1263. היום לא ידוע מהו מיקומה המדויק של האכסניה, ומסיבה זו קשה לשער מתי בדיוק נהרסה.

השער נקרא גם "שער השבטים". שם זה היה שגור בעיקר בקרב הנוצרים, ומקורו בשמו הערבי של השער, שער אל-אסבאט (בערבית: השבטים) – המורה על 12 בניו של יעקב, שהיו לשבטי ישראל, שכן גם במסורת המוסלמית יעקב נחשב לדמות חשובה ולנביא; "שער יהושפט", על שם ואדי יהושפט בנחל קדרון, שלמרגלות השער; "פורטה סנט סטפן", על שם הקדוש הנוצרי שעל פי המסורת הוצא מהעיר דרך שער זה ונסקל בקרבתו (אם כי קיימת גם מסורת שלפיה הוא הוצא מהעיר דרך שער שכם) – סמוך לשער, באפיק נחל קדרון, נמצאת כנסייה אורתודוקסית יוונית על שמו של הקדוש; "באב סיתנא מרים" (בערבית: שער גבירתנו מרים) – על פי המסורת הקתולית מרים אם ישוע נולדה בבית הסמוך לשער, במקום שהיום עומדת כנסיית אנה הקדושה, על שם אימה של מרים.

נוסף לברדלסים ולכתובת ההקדשה לסולטן סולימאן השער מעוטר בעיטורי פרחים ובקשתות קטנות בין חרכי ירי. בחלק העליון של השער בולטת משיקולי (machicolation, מרפסת קטנה), וממנה היה אפשר להשקיף על קו החומה ובמידת הצורך להתגונן מפני פולשים לא רצויים ולתקוף. כדי לעכב פלישת כוחות אל העיר, בעבר השער היה בנוי בזווית שלא אפשרה לנכנס בו להמשיך ישר בדרכו. במרוצת השנים יישרו את הזווית כדי לאפשר כניסה של כלי רכב.

דרך השער מגיעים לדרך הייסורים של ישוע שמסתיים בתחנה האחרונה של הווייה דולורוזה. ביום ראשון בשבוע הקדוש שלפני חג הפסחא הנוצרים נוהגים לשחזר את כניסתו של ישוע מהר הזיתים לירושלים לאחר מעצרו. החג נקרא "יום ראשון של הדקלים" (Palm Sunday) ומאמינים צועדים בתהלוכות מהר הזיתים לעיר העתיקה מבעד לשער האריות ודרך רחוב זה.

השער התפרסם בציבור הישראלי לאחר שביוני 1967 חיילי צה"ל מחטיבת הצנחנים פרצו לעיר העתיקה דרך שער האריות, להפתעת הירדנים, שלא ציפו לפריצה מן המזרח. במהלך הפריצה נופצו דלתות השער, ובשנת 1969 שיקמו אותן.

בית הקברות באב א-רחמה

בית הקברות באב א-רחמה הוא אחד מארבעת בתי הקברות המוסלמיים הסובבים את העיר העתיקה – בית הקברות יוספייה מצפון לו, בית הקברות א–סאהרה באזור מע"ר מזרח ובית הקברות ממילא באזור גן העצמאות של ימינו. שמו ניתן לו משום מיקומו ליד שער הרחמים – באב א-רחמה. בית הקברות משתרע לאורך הדופן המזרחי של חומות העיר העתיקה מדרום לשער האריות ועד הפינה הדרום-מזרחית של העיר העתיקה (הידועה גם בשם "קרן העופל"). זהו בית הקברות המוסלמי העתיק ביותר של ירושלים. ככל הנראה הוא הוקם במאה ה-8 לסה"ן, מעט לאחר ששער הרחמים נחסם.

כאמור, על פי המסורת המוסלמית, ביום הדין הראשונים לקום לתחייה ולעמוד לדין יהיו המתים הקבורים באזור של נחל קדרון (הכולל את בית הקברות באב א-רחמה, בית הקברות יוספייה ובית הקברות הר הזיתים). מסיבה זו לאורך השנים מוסלמים רבים מבקשים להיקבר בבית קברות זה. על פי הערכות, למרות שטחו הקטן – 48 דונם בלבד – קבורים בו עשרות אלפי בני אדם. יכולתו של בית הקברות להחיל מספר גדול כל כך של נקברים טמונה בשיטת הקבורה המשפחתית (פוסתקיה) הנהוגה במסורת המוסלמית, שעל פיה בני משפחה אחת נקברים באותו הקבר.

על פי מסורת מוסלמית, שניים מבני לווייתו של מוחמד (שנקראת "א-צחאבה") אשר תמכו בו בראשית דרכו והם דוגמה ומופת להתנהגות מוסלמית ראויה קבורים בבית הקברות הזה. אחד מהם הוא עובאדה בן א-סאמת. הוא היה אחד מ-12 הראשונים שנשבעו אמונים למוחמד וקיבלו עליהם את דת האסלאם כאשר מוחמד הגיע למכה בפעם הראשונה. א-סאמת היה מצביא גדול ולחם ברבים מהקרבות החשובים של המוסלמים כאשר הקימו את האימפריה המוסלמית הראשונה, וכן היה השופט המוסלמי הראשון באזור. דמות חשובה אחרת מבני לווייתו של מוחמד שעל פי המסורת המוסלמית קבורה בבית הקברות היא שדאד אבן אוס. אבן אוס לא נודע בזכות כישורים צבאיים אלא בזכות כתיבת חדית'ים. על פי המסורת המוסלמית, לאחר כיבוש ירושלים הוא השתקע בעיר, ולא עזב אותה עד מותו. לפי מסורות אחרות הוא מונה להיות מושל העיר חומס שבסוריה. מקובל לחשוב שאבן אוס היה מקורב לעלי, מייסד זרם השיעה באסלאם.

מאז ראשית המאה ה-21 בית הקברות באב א-רחמה מצוי במוקד הסכסוך הישראלי–פלסטיני על השליטה בירושלים. בשנת 2005 הגיש הוועד הציבורי למניעת הרס עתיקות הר הבית עתירה לבג"ץ כנגד המשך הקבורה של מוסלמים בבית הקברות. העתירה נדחתה, אולם בעקבותיה הוחלט כי אסור לקבור בבית הקברות בלא צו בית משפט המאשר זאת. עקב כך הוערמו קשיים רבים על פלסטינים המבקשים להיקבר במקום, ובמקרים רבים תושבים ממשיכים לקבור בקברים המשפחתיים אף שלא קיבלו אישור מבית המשפט הישראלי.

בשנת 2015 גידרו פקחים של רט"ג את בית הקברות, משום שמאז 1974 בית הקברות נכלל בתוך שטח הגן הלאומי סובב חומות ירושלים, ורט"ג טענה כי המשך הקבורה בבית הקברות פוגע בערכים ההיסטוריים של הגן הלאומי.

שער הרחמים

שער הרחמים, ובשמו בערבית, באב א-רחמה, נמצא בצלע המזרחית של חומת ירושלים. שער זה הוא העתיק בשערי ירושלים והיחיד שמוביל ישירות להר הבית, אל-חראם א-שריף. השער העומד במקום היום ככל הנראה נבנה בראשית המאה ה-7 לסה"ן, בשלהי השלטון הביזנטי בעיר. בחפירות לצידו נמצאו שרידים לשלבים קודמים של השער עוד מהתקופה הרומית.

מצידו החיצוני של השער משתרע בית הקברות המוסלמי באב א-רחמה. מהצד הפנימי של החומה, במתחם הר הבית, פועל היום בית תפילה ולימוד מוסלמי. הגישה למבנה זה היא דרך הר הבית בלבד.

השם "שער הרחמים" מופיע במסורות מוסלמיות ויהודיות – בפעם הראשונה במכתב שנשלח מירושלים במאה ה-10 לסה"ן למצרים. המכתב כתוב בערבית באות עברית והתגלה בגניזת קהיר. שֵׁם ערבי אחֵר לשער הוא "שער חיי הנצח" (בערבית: באב א-דהריה). במסורת הנוצרית הוא מכונה "שער הזהב" (The golden gate). מבנה השער מלבני וטור עמודים מחלק אותו לשני פתחים. הצפוני מכונה "שער התשובה" (באב א-תאובה) והדרומי מכונה "שער הרחמים" (באב א-רחמא). המבנים של שני השערים דומים זה לזה – ויחד הם דומים ללוחות הברית. הם מעוטרים בקישוטים צמחיים, שנשחקו עם השנים, ובתקרתם שתי כיפות. מהצד הפנימי של השער יש שני שערים שניתנים לפתיחה. בגלל תמיכות מאוחרות הוצרו השערים הללו. השער נמוך ממפלס הר הבית, ומדרגות מטפסות ממנו עד למפלס ההר.

כאשר הקיסר הביזנטי הרקליוס כבש את ירושלים מידי הפרסים בשנת 629 לסה"ן הוא עבר דרך השער בראש תהלוכה גדולה והשיב לכנסיית הקבר את הצלב שנצלב עליו ישוע. ייתכן שבתקופה הצלבנית (1099–1260) השער היה סגור רוב ימות השנה. רק בשני מועדים פתחוהו: ביום ראשון של הדקלים, המציין את יום כניסתו של ישוע לירושלים לאחר מעצרו בהר הזיתים, וביום המציין את כניסתו של הרקליוס לירושלים.

מסורות מסבירות מדוע השער נאטם: מסורת אחת טוענת כי הוא נחסם כבר במאה ה-8 לסה"ן, בזמן שהוקם בית הקברות באב א-רחמה; מסורת אחרת קובעת כי צלאח א-דין הורה לחוסמו לאחר שכבש את ירושלים בשנת 1187 במטרה לעצור תהלוכות נוצריות העוברות בשער. ההיסטוריון המוסלמי מוג'יר א-דין טען ב-1495 שהשער נחסם מחשש להתקפה של הנוצרים מכיוון זה על הר הבית, אל-חראם א-שריף. הוא גם טען כי בשל העובדה שהשער פונה לשדות פתוחים לא הייתה תועלת בהשארתו פתוח.

העדות החשובה ביותר המלמדת על מועד חסימת השער מצויה ברשמי מסעו של פתחיה מרגשנבורג, יהודי שביקר בירושלים בשנת 1185 – הוא תיאר שער סגור מול הר הזיתים ששמו שער הרחמים. הוא הזכיר גם אמונה במסורת היהודית שדרך שער זה גלתה השכינה ודרכו היא עתידה לשוב בדמות המשיח. במאות ה-10–15 לסה"ן נהגו יהודים, תושבי העיר ועולים לרגל, להתפלל אל מול שער הרחמים ולא מול הכותל המערבי, כנהוג היום – ככל הנראה משום שבתקופה ההיא נאסרה עליהם הכניסה לעיר ואזור שער הרחמים היה האזור הקרוב ביותר למיקום המשוער של בית המקדש.

על פי המסורת הנוצרית ישוע נכנס לירושלים דרך שער זה מלווה בתלמידיו כדי לחגוג את חג הפסח. על פי תיאורים המופיעים בברית החדשה הם נכנסו אל העיר כשהם נושאים כפות תמרים ושרים מזמורי תהילים. על פי מסורת מוסלמית קדומה, מוחמד נכנס להר הבית, אל-חראם א-שריף, דרך שער זה בסוף מסעו הלילי. לאורך השנים מסורת זו השתנתה, והיום מקובל לזהות את האזור שנכנס ממנו אל הר הבית, אל-חראם א-שריף, עם הכותל המערבי.

בשנים האחרונות, בחגי תחילת השנה היהודיים, החל נוהג חדש המובל בידי פעילי ימין קיצוני

להיכנס לבית הקברות כדי לקיים מצוות תקיעת שופר. הפעולה שנתפסת כפרובוקטיבית על ידי הקהילה הפלסטינית, נמנעת לרוב על ידי משטרת ישראל, אולם בספטמבר 2022 היה זה ח״כ שמחה רוטמן שהגיע לבצע את הפעולה תחת החסינות הפרלמנטרית שלו.

מקורות להעמקה

Cytryn-Silverman, K. 2009. “Khan al Zahir – bi Zahir al-Quds”, The Journal of the Royal Asiatic Society 19 (2): 149–171.

Drijvers, W. 2015. “The Conversion of Aelia Capitolina to Christianity in the Fourth Century”, in A. Papaconstaninou & D.L. Schwartz (eds.), Conversion in Late Antiquity: Christianity, Islam, and Beyond, London: Routledge: 283–297.

בהט, ד'. 2002. "לזיהוי שערי הר הבית בתקופה המוסלמית הקדומה ו'המערה'", קתדרה 106: 61–86.

בהט, ד'. 2003. "שערי ירושלים לפי אלמקדסי והגניזה הקאהירית", קתדרה 110: 61–72.

עדוי, ז', וי' ברוך. 2014. "ירושלים, בית הקברות המוסלמי", חדשות ארכיאולוגיות 126.

עזריהו, מ'. 2007. "שני פנים לזיכרון: הנצחת חללי מלחמת ששת הימים בירושלים", עת-מול 250: 13–15.

ראם, ע', מ' טשרנין, י' רגב, א' בוארטו וד' יגר. 2021. "בין צלבנים לאיובים: גילויים חדשים לאורך החומה המזרחית של ירושלים", חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבותיה יד: 249–285.

שילר, א'. 1982. "חומות ירושלים כיום", קרדום: דו ירחון לידיעת הארץ 21–23: 49–64.

שילר, א'. 1989. "שער הרחמים", הר הבית ואתריו (אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל, 64–65): 98–110.

 

פרק שני: אתרים חשובים לנוצרים

פינת הידעת – סיפור לכידתו של ישוע קדושתו של אזור נחל קדרון לנצרות נובעת מהזיהוי שלו עם המקום שבו נלכד ישוע לקראת צליבתו. על פי המתואר בברית החדשה, לאחר סיום הסעודה האחרונה של ישוע עם שליחיו בהר ציון הם הגיעו לאזור נחל קדרון. כשהגיעו לחלק הצפוני של הנחל, הסמוך לשער האריות, ביקש ישוע להתפלל לבדו באזור גת שמנים. במקום זה בראשית המאה ה-20 הוקמה כנסיית כל העמים. במהלך תפילתו השלים ישוע עם גורלו, שהוא ייתפס וייצלב על ידי הרומאים כדי לכפר על חטאיהם של בני האדם. על פי האמונה הנוצרית, מטע עצי הזית בתחום כנסיית כל העמים היה במקום גם בעת תפילתו של ישוע. על פי אמונה זו, עצי הזית הללו הם העדים היחידים לתפילתו. לאחר סיום התפילה הצטרף ישוע לשליחים שלו, שחיכו לו בזמן זה במערה המכונה "מערת הבגידה" או "מערת גת שמנים" ליד כנסיית קבר מרים. במערה יהודה איש קריות נשק לו על מצחו כדי שהחיילים הרומאים אשר ארבו לו יוכלו לזהות אותו ולאסור אותו. ההמשך ידוע.

 

כנסיית קבר מרים

על פי האמונה הנוצרית במקום זה התקיימו שני אירועים חשובים. ראשית, במקום יש מערה המזוהה כמקום שבו יהודה איש קריות בגד בישוע והסגיר אותו לידי הרומאים. הכנסייה שליד המערה היא המקום שבו על פי מסורות מסוימות בנצרות נקברה מרים אם ישוע. מסורות אלו התקבעו בעקבות טקסט מהמאה ה-2 לסה"ן המכונה "הירדמות מרים". בשל כך כנסייה זו היא אחד האתרים המקודשים ביותר בנצרות. הבעלות על הכנסייה מוסדרת בהסכמי הסטטוס קוו בין העדות הנוצריות. רחבת הכניסה לכנסייה מוקפת חומה, וממנה יש ירידה לשני חללים תת-קרקעיים נפרדים – מערת הקבורה של מרים ומערת הבגידה.

בהסכמי הסטטוס קוו נקבע שהבעלות על מערת הקבורה של מרים נחלקת באופן שווה בין הכנסייה הארמנית לבין הכנסייה היוונית האורתודוקסית. גם לכנסייה הקופטית והסורית ניתנת הזכות לקיים את טקסיהן במקום (לקופטים פעמיים בשבוע ולסורים פעם בשבוע). גם לכנסייה הקתולית ניתנת הזכות להתפלל בחלל זה, אך היא אינה מנצלת זכות זו, משום שלטענתה הסכמי הסטטוס קוו אינם מתחשבים בכך שעד 1757 הבעלות על הכנסייה הייתה שלה, אך היא נושלה ממנה עקב סכסוכים מדיניים בין האימפריה העות'מאנית למעצמות האירופאיות המערביות. לעומת זאת לכנסייה הקתולית יש חזקה בלעדית על מערת הבגידה.

תיאור החללים

מערת הקבורה של מרים אם ישוע

על פי האמונה הנוצרית לאחר מותה של מרים גופתה הונחה במערת הקבורה שבקרבת נחל קדרון במשך שלושה ימים עד שעלתה לשמיים והתאחדה עם בנה ישוע. מסורת זו התקבעה בתקופה הביזנטית (324–638 לסה"ן). במאה ה-5 פטריארך ירושלים יונבליס (422–458) הורה לבנות קריפטה (מערת קבורה טקסית שהיה נהוג לחצוב בכנסיות) מעל מערות קבורה המתוארכות למאה ה-1 לסה"ן. הקבר שנחשב לקבר מרים הופרד מהסלע ונחצב בצורה של צלב. ככל הנראה הקיסר מאוריציוס (539–602) בנה כנסייה מעל הקריפטה בסוף המאה ה-6. בשנת 614 כבשו הפרסים (הססאנים) את ירושלים והרסו את הכנסייה. כבר בשנת 630 כבשו הכוחות הביזנטיים את ירושלים שוב, ופטריארך העיר מודסטוס פעל לשיקום כנסיית קבר מרים. בתקופה הצלבנית, תחת שלטונו של גוטפריד מבויון (1060–1100) נבנה במקום מנזר בנדיקטיני, והנזירים בנו את הכנסייה מחדש והקיפו אותה בחומות גבוהות. עם כיבוש ירושלים על ידי צלאח א-דין (1187) נהרסה הכנסייה שוב. ואולם משום שישוע קדוש גם באסלאם, קברה של מרים לא נהרס.

בקצה הדרומי של המערה קבורה המלכה מליסנדרה, בתו של המלך הצלבני בולדווין השני. לאחר מות בעלה, המלך פולק מאנז'ו, היא שלטה בממלכת ירושלים עד שבנה, בולדווין השלישי, הגיע לבגרות. ואולם, בעקבות מתחים בין השניים התבצרה מליסנדרה במצודת העיר וסירבה להעביר את המלוכה לבנה. לבסוף היא ויתרה על הכתר וקיבלה שליטה רק על העיר שכם.

מאבקים ומחלוקות על השליטה על אתרים מקודשים בירושלים, וגם על כנסייה זו, פרצו בין הכנסייה הקתולית ובין הכנסייה האורתודוקסית ונמשכו לאורך תקופות ארוכות. במאה ה-14, בתמיכת השלטון הממלוכי, השתלט המסדר הפרנציסקני הקתולי על הקבר. בתקופה העות'מאנית חלו שינויים ביחסי הכוחות בין שתי הכנסיות – השלטונות העניקו לכנסייה האורתודוקסית, שהמרכז שלה היה בקונסטנטינופול, בירת האימפריה העות'מאנית, מעמד מועדף על פני הכנסייה הקתולית, ולפיכך צידדו בטענותיה. מאז הכנסייה נמצאת בשליטתה.

מערת הבגידה

גם מערת הבגידה חצובה בסלע. על תקרת המערה מצוירים צלבים רבים. מערה זו נמצאת בשליטה של המנזר הפרנציסקני הקתולי. מסורות שונות בנצרות מלמדות על הבדלים במשמעות ובחשיבות שניתנו למערה. על פי אחת מהן, לאחר הסעודה האחרונה הלכו ישוע ו-11 מהשליחים שלו למערת הבגידה, ולאחר מכן ישוע עזב עם שלושה משליחיו לגת שמנים, שם התפלל. כשחזרו פגש אותם יהודה איש קריות והסגיר את ישוע לידי הרומאים. על פי אמונה אחרת, המקובלת בנצרות המערבית, מערה זו היא הכלא שבו שהה ישוע בליל היגון לאחר הסגרתו לידי הרומאים.

 

גן אורסון הייד

גן המשתרע על שטח של כ-8 דונם הוקם לזכרו של אורסון הייד, ממנהיגי הכנסייה המורמונית אשר הגיע להר הזיתים בשנת 1841 ונשא תפילה למען הקדשתה של ירושלים ליהודים. תפילה זו מבטאת תפיסה שבבסיס האמונה המורמונית עד היום, שהיהודים הם עם סגולה והמורמונים הם צאצאיו של יוסף וחלק בלתי נפרד מעם ישראל. על כן הם תומכים במדינת ישראל.

לאחר ההכרזה על הקמת הגן הלאומי סובב חומות ירושלים והכללתו של אגן נחל קדרון בתוכו פעל ראש העיר ירושלים טדי קולק להעניק לכנסייה המורמונית את השטח שעליו הוקם לבסוף גן אורסון הייד. את הגן עיצבו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור. שניהם אחראים על פיתוח של גנים לאומיים ואתרי מורשת רבים – בהם גן השלושה (הסחנה) ואחוזת הקבר של ראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן-גוריון ואשתו פולה. בגן הוחלט להימנע מבניית מבנים גדולים, הצמחייה בו היא צמחייה האופיינית לירושלים ולסביבתה, ויש בו שבילי הליכה רבים ופינות ישיבה מוצלות – מהן אפשר לצפות על נחל קדרון ועל הר הבית, אל-חראם א-שריף.

 

פינת הידעת: הסטטוס קוו הנוצרי הסכם על הסטטוס קוו (מוכר גם בשם "הסכם ברלין") נחתם בין הכנסייה הקתולית ובין הכנסייה האורתודוקסית בשנת 1878, ומטרתו להסדיר את הבעלות על האתרים המקודשים בנצרות, בהם כנסיית הקבר וכנסיית קבר מרים בירושלים וכנסיית המולד בבית לחם. אתרים אלו היו מקור לסכסוכים מתמשכים על הבעלות עליהם והתחזוק שלהם, וההסכם נועד לפתור אותם. הדת הנוצרית מורכבת מכנסיות שונות שלכל אחת מהן דרך ייחודית לה לפרש את האופן הראוי לקיום אורח חיים נוצרי. במאות השנים הראשונות שבהן התפתחה הנצרות והייתה לדת הדומיננטית באימפריה הרומית סרו כל הנוצרים להנהגה אחת, אולם עם התרחבותה של הדת הנוצרית החלו להתגלע מחלוקות תאולוגיות, והן הביאו להתפלגות הנצרות. האירוע הגדול של ההתפלגות התרחש בשנת 1054 באירוע שנקרא "הסכיזמה הגדולה". בעקבותיו נוצרו שתי כנסיות נוצריות: הכנסייה המערבית נשלטה מרומא והתפתחה לכנסייה הקתולית, והכנסייה המזרחית, שהמרכז שלה היה בקונסטנטינופול והתפתחה לכנסייה האורתודוקסית על זרמיה השונים. הזרם הפרוטסטנטי החל להתפתח רק במאה ה-16, ועל כן אינו קשור למחלוקות בין הקתולים לנוצרים ולהסכם שהביא לפתרונן. בשנים הראשונות לפילוג הכנסייה לא היו מחלוקות בעניין הבעלות על האתרים המקודשים של הנצרות ולא מאבקי שליטה בין הכנסייה המערבית למזרחית. ואולם, מאז השתלטות הנוצרים על ארץ ישראל בתקופה הצלבנית (1099–1290) נוצרו ביניהן מתיחויות ומאבקים. הצלבנים, אשר היו שליחי הווטיקן, ראו בכנסייה המזרחית האורתודוקסית כופרת, ומשום כך לחשיבות המדינית והצבאית של השליטה על האתרים המקודשים נוסף גם נופך דתי. בתחילה הייתה ידם של הקתולים על העליונה והם שלטו במרבית המקומות המקודשים בירושלים. ואולם עם כיבוש קונסטנטינופול על ידי הכוחות המוסלמיים בשנת 1453 החלו להיווצר יחסי קרבה בין השליטים המוסלמים ובין ראשי הכנסייה האורתודוקסית. עקב כך, ובייחוד לאחר כיבוש ירושלים על ידי האימפריה העות'מאנית בשנת 1517, זכתה הכנסייה האורתודוקסית לתמיכת השלטון העות'מאני במאבקים על השליטה באתרים המקודשים לנצרות. תמיכה זו הייתה קשורה כמובן גם בענייני פוליטיקה ובענייני צבא, שכן עיקר מאבקיה של האימפריה העות'מאנית התנהלו מול מעצמות אירופאיות שקיבלו על עצמן את הדת הקתולית. במאה ה-19 מצבה של האימפריה העות'מאנית החל להידרדר, והיא נהייתה תלויה במעצמות האירופאיות לשם שרידותה. משום כך גם יחסה לנצרות השתנה. בשלב זה עיקר המאבק בין הנציגים של שתי הכנסיות התקיים בין רוסיה, שייצגה את הכנסייה האורתודוקסית, לבין צרפת, שייצגה את הכנסייה הקתולית. שתי המעצמות הפעילו לחצים כדי לקדם את זכויותיהן של שתי הכנסיות שייצגו, ומתח רב שרר במרחב ואף מעבר לו. המתיחות במקומות הקדושים הייתה אחד הגורמים לפרוץ מלחמת קרים בשנת 1853. בשנת 1878 נחתם בברלין ההסכם אשר הסדיר את החזקה של כל כנסייה במקומות המקודשים, את הזכויות של כל כנסייה וכן את כללי הפולחן. האתרים שחל עליהם הסטטוס קוו הם: כנסיית הקבר, כנסיית העלייה, קבר מרים (כולל מערת הבגידה) וכנסיית המולד. מאז כיבוש ירושלים בידי מדינת ישראל נותרה ממשלת ישראל מחויבת לשמור על ההסדר כפי שסוכמו בין העדות הנוצריות באופן זה.

 

כנסיית היגון – כנסיית כל העמים

כנסיית היגון, המוכרת גם בשם "כנסיית כל העמים", נמצאת באזור המכונה גת שמנים. על פי המסורת הנוצרית גת שמנים הוא הגן שבו התעמת ישוע עם אלוהים על גורלו והתייסר עליו עד שהשלים איתו. זוהי אחת הכנסיות החשובות ביותר בעולם הנוצרי, ומגיעים אליה אלפי צליינים מדי יום. הכנסייה מכונה "כנסיית כל העמים" משום שהיא נבנתה מכספי תרומות של תורמים מכל העולם. הכנסייה נבנתה בשנות ה-20 של המאה ה-20, אך חפירות ארכאולוגיות במקום מלמדות כי היא עומדת על חורבותיהן של כנסיות מהתקופה הביזנטית ומהתקופה הצלבנית. שרידיהן של הכנסיות הללו הם עדות לכך שהמסורת הממקמת את גת שמנים באזור זה קיימת כבר מתקופות קדומות מאוד.

בתקופה הביזנטית נבנתה במקום כנסיית בזיליקה שבה שלוש ספינות (מעברים), ובין כל אחת מהן הפרידה שורת עמודים. בקצה כל ספינה יש אפסיס. במרכז האפסיס האמצעי בלט קטע מסלע היגון, שעל פי המסורת הנוצרית ישוע רכן אליו כשהתפלל לאלוהים. במבואת הכנסייה יש מאגר מים. תעלת ניקוז העבירה מים ממקור לא ידוע לאורך הדופן המזרחי של הכנסייה עד אליו. קיים מעט מאוד מידע על כנסייה זו במקורות היסטוריים. עם זאת, חפירות במקום מטעם רשות העתיקות בשיתוף מכון המחקר הפרנציסקני בראשית שנות ה-2000 מאפשרות לקבוע כי ככל הנראה הכנסייה נחרבה כאשר ירושלים נכבשה על ידי הכוחות הפרסיים בשנת 614 לסה"ן.

בתקופה הצלבנית שוב נבנתה במקום כנסייה – לא ברור בכמה שלבים היא נבנתה. ייתכן ששלב ראשון של הכנסייה נבנה כבר במאה ה-11, בתקופה הפאטימית, שבה השליטים המוסלמים התאפיינו בסובלנות כלפי אמונות של בני דתות אחרות. לאחר שירושלים נכבשה על ידי הצלבנים (1099) נבנתה במקום כנסייה חדשה, גדולה יותר. ייתכן שלאחר כיבוש ירושלים בידי צלאח א-דין בשנת 1187 הכנסייה נחרבה. היא נבנתה מחדש בראשית המאה ה-14, אך ננטשה ונהרסה בשנת 1347. לאחר מכן לא הוקמה מחדש עד התקופה המודרנית.

האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצי פעל מטעם הכנסייה הקתולית, ובין שנות ה-20 לראשית שנות ה-60 היה אחראי על הקמת כנסיות רבות בכל ארץ הקודש, וגם על הקמה מחודשת של כנסייה זו בשנות ה-20 של המאה ה-20. כפי שהוזכר לעיל, הכנסייה נבנתה במימון תרומות של קבוצת לאומים מכל רחבי העולם, ועל תקרת הכנסייה מוצבים הדגלים של מדינות אלו. הכנסייה בנויה בסגנון רומי-קלסי, אשר נחשב לסגנון הבנייה שבו בנו בתקופת ישוע. בכך הצליחו להימנע מעימותים בין בני הזרמים השונים שתרמו לבנייתה. תקרת הכנסייה נמוכה, ולה 11 כיפות. גם בכנסייה זו יש שלוש ספינות, אולם רק בסוף הספינה האמצעית נבנה אפסיס.

לכנסייה צמוד גן של 8 עצי זית. על פי האמונה הנוצרית, עצי הזית האלה ניצבו שם כשישוע הגיע לשם להתפלל לאחר הסעודה האחרונה כאשר השלים עם גורלו להיצלב ולמות. על פי מסורת זו עצי הזית האלה הם העדים היחידים לייסוריו של ישוע.

הידעת: משמעות השם גת שמנים חוקרים רבים תהו מהי משמעות השם "גת שמנים", שכן ידוע שהמקום שבו מפיקים שמן הוא בית בד ולא גת. כדי לענות על שאלה זו יש לבחון היכן וכיצד מופיע "גת שמנים" בכתבים עתיקים. השם "גת שמנים" אינו מופיע בתלמוד או בכתבים יהודיים מימי הבית השני, אלא רק במקורות נוצריים בתעתיק יווני. חוקרים אחדים טענו כי התעתיק "גת שמנים" הוא שיבוש של "גיא שמנים", כלומר הגיא שבו מייצרים שמן. חוקרים אחרים טוענים ששיבוש התעתיק של השם הוא מהמקור "גד שמנים". על פי הסבר אחד האות דל"ת המופיעה במילה "גד" נהגתה כתי"ו עד שבתעתיקים מאוחרים יותר נכתבה כך – "גת שמנים". לאור פירוש זה יש לבחון מהי משמעות המילה "גד": על פי פירוש אחד, המסתמך על התעתיק היווני של התנ"ך בתרגום השבעים, "גד" הוא חומה גבוהה, ובהקשר זה ייתכן שבמקור "גת שמנים" מורה על הגדה התלולה של נחל קדרון. פירוש זה תואם את מיקומו של גת שמנים במורדות הר הזיתים (הידוע גם בשם "הר המשחה", על שם "שמן המשחה").

כנסיית מרייה מגדלנה

כנסיית מרייה מגדלנה בנויה על המדרון המערבי של נחל קדרון. ייחודה הוא בכך שבניגוד למרבית הכנסיות האחרות בירושלים, היא לא נועדה להנציח אירוע הקשור בישוע, באימו או במאמיניו. בנייתה משקפת את המאבקים הגאו-פוליטיים במהלך המאה ה-19 בין המעצמות האירופאיות על הגדלת שליטתן בארץ הקודש ובייחוד בירושלים.

במחצית השנייה של המאה ה-19 המעצמות האירופאיות גילו עניין מחודש וגובר בירושלים וארץ הקודש, ולפיכך רכשו שטחים בעיר העתיקה של ירושלים ובסביבתה והקימו מבני ציבור וכנסיות שייצגו את האינטרסים שלהן. הצאר אלכסנדר השני, ששלט ברוסיה בשנים 1855–1881, הקים את החברה האימפריאלית הפרבוסלווית הרוסית בארץ ישראל, והיא רכשה אלפי דונמים של שטחים בסביבותיה של ירושלים.

הכנסייה הוקמה בתקופת הצאר אלכסנדר השלישי, יורשו של אלכסנדר השני, בשנת 1888. הצאר בחר להקדיש את הכנסייה לכבוד אימו מרייה, שמרייה מגדלנה הייתה הקדושה הפטרונית שלה. המראה החיצוני הבולט והייחודי של הכנסייה – כיפות דמויות בצל מצופות זהב – מלמד על היותה אמצעי של הכנסייה הפרבוסלווית לחזק את מעמדה במרחב על ידי נטיעת מונומנט מעורר רושם הנראה למרחק. תפקיד זה של הכנסייה מתחדד במיוחד לנוכח הניגוד בין החזות החיצונית המפוארת ובין עיצוב הפנים הצנוע – עיטורים של תמשיחי קיר פשוטים וריהוט מינימלי.

כאמור, הכנסייה הוקדשה למרייה מגדלנה, שהייתה אחת משליחיו של ישוע, ועל פי הברית החדשה הייתה הראשונה שראתה אותו קם לתחייה לאחר צליבתו. עם זאת, כפי שהוזכר לעיל, הכנסייה אינה מזוהה עם שום סיפור מהסיפורים הקשורים בדמות של מרייה מגדלנה עצמה. לאורך השנים נקשרו לכנסייה זו מסורות. לדוגמה, במורד החצר של הכנסייה נחשפה מערה שהכנסייה הפרבוסלווית רואה בה את כנסיית התרדמה, שבה שליחיו של ישוע נרדמו בזמן שחיכו לישוע שיחזור מתפילתו בגת שמנים. ודוגמה אחרת: מול השער הראשי של הכנסייה עומד עמוד המכונה עמוד הבגידה, ולפי המסורת למרגלותיו יהודה איש קריות נישק את ישוע כדי שהחיילים הרומאים יזהו אותו ויוכלו לאסור אותו. ואולם, זיהוי שני אירועים אלו בתחומי כנסיית מרייה מגדלנה מצוי במחלוקת, הואיל ועל פי האמונה הקתולית שניהם התרחשו במערה ליד כנסיית קבר מרים.

בכנסייה קבורות שלוש נשים. הנסיכה יליזווטה, ממשפחת המלוכה הגרמנית שהתחתנה עם סרגיי מבית רומנוב, ממשפחת המלוכה הרוסית. יליזווטה נודעה בטוב ליבה והייתה אהובה על העם הרוסי. למרות אהבה זו, ב-1919, לאחר המהפכה הבולשוויקית, היא נרצחה עם כל בני משפחת המלוכה. הגופות של בני המשפחה הועברו בתחילה לסין, שם נקברו, אך לאחר מכן, בהוראת ויקטוריה, אחותה הצעירה של יליזווטה, הוצאו עצמותיה והועברו לכנסיית מרייה מגדלנה בירושלים. בכך מולאה בקשתה של יליזווטה להיקבר במקום. שרידיה מוצגים עד היום בתיבת זכוכית מימין לבימת הכנסייה. משמאל לבימה מוצגים שרידיה של ברברה, בת לווייתה של יליזווטה, שנרצחה אף היא עם יליזווטה. אליס, אימו של הנסיך פיליפ, בן זוגה של המלכה אליזבת השנייה באנגליה, קבורה אף היא בכנסייה – בשנות ה-30 של המאה ה-20 היא חיה במנזר הסמוך לכנסיית מרייה מגדלנה וביקשה להיקבר ליד קרובתה יליזווטה. לאחר מותה בשנת 1969 בקשה זו מולאה.

 

כנסיית דומינוס פלוויט

כנסיית דומינוס פלוויט נבנתה מעל בית הקברות הר הזיתים בשנות ה-50 של המאה ה-20. בחפירות במקום לפני בנייתה נמצאו שרידים של בית קברות מסוף התקופה הרומית הקדומה (המאה ה-1 לסה"ן) ומהתקופה הביזנטית (324–638 לסה"ן). בחפירות אלו נחשפו ליד בית הקברות גם שרידים של מנזר ושל כנסייה שהוקדשה לאנה הקדושה (אימה של מרים אם ישוע). בית הקברות הזה היה חלק ממערך נרחב של בית קברות שהקיף את ירושלים וכלל גם את בית הקברות הר הזיתים ובית הקברות באב א-רחמה ויוספייה. את הכנסייה תכנן האדריכל ברלוצי, אשר תכנן ובנה כנסיות רבות בירושלים ובארץ הקודש כולה, בהן כנסיית כל העמים. הוא עיצב את הכנסייה בצורה של דמעה כדי להנציח את הבכי של ישוע על הר הזיתים כאשר ניבא את חורבנה של ירושלים. בשונה ממרבית הכנסיות בעולם הנוצרי, הפונות מזרחה לעבר הזריחה, כנסייה זו פונה מערבה, משום שברלוצי טען שכאשר ישוע התפלל הוא ודאי פנה לירושלים והביט על העיר. שרידים של הכנסייה והמנזר הקדומים משולבים ברצפת הכנסייה.

מסגד העלייה – קפלת העלייה

מסגד העלייה ניצב בהר הזיתים ומשמש דוגמה לאופן שבו מסורות ואמונות נהיו משותפות לדתות שונות. י. האתר זוהה בתקופה הביזנטית עם סיפור עלייתו של ישוע השמיימה 40 יום לאחר תחייתו. בתקופה זו נבנתה במקום קפלה לציון המאורע. על פי תיאורים היסטוריים הכנסייה הייתה מבנה עגול הפתוח לשמיים ונבנתה בסוף המאה ה-4 לסה"ן סביב שתי גומחות בסלע אשר זוהו כטביעות רגליו של ישוע. המבקר באתר היום יוכל למצוא בו רק טביעת כף רגל אחת. יש חוקרים המשערים שבמרוצת השנים טביעה אחת הוצאה מהמקום והועברה לרומא או קונסטנטינופול, או לחלופין מוחבאת בהר הבית. אחרים משערים כי לאורך השנים מתפללים שהגיעו למקום פוררו חתיכות קטנות של טביעת הרגל עד שנהרסה כליל. ככל הנראה הכנסייה חרבה בשנת 614 בעקבות הכיבוש הפרסי של ירושלים ונבנתה מחדש לאחר מכן. הכנסייה נהרסה שוב על ידי אל-חאכם, הח'ליף השישי של השושלת הפאטימית.

לאחר שירושלים נכבשה בידי הצלבנים נבנתה הקפלה מחדש. בדומה לתקופה הביזנטית, גם בתקופה הצלבנית הקפלה נבנתה סביב טביעות רגליו של ישוע, אלא שגרסתה הצלבנית מתומנת, ולא עגולה, וגם היא פתוחה לשמיים. מסביב לה נבנו חדרים לנזירים. לאחר כיבוש ירושלים בידי צלאח א-דין החלו המוסלמים, אשר מאמינים גם הם בעליית ישוע לשמיים, לקיים במקום פולחן מוסלמי. הם סגרו את הקפלה הפתוחה והתאימו אותה לפולחן מוסלמי. עד היום, על פי הסכמים בין נוצרים למוסלמים, מאמינים משתי הדתות רשאים להגיע ולהתפלל במקום.

קיים דמיון גדול בין המסורות האופפות את קפלת העלייה לשמיים של ישוע ואת כיפת הסלע בהר הבית, אל-חראם א-שריף. בדומה לקפלת העלייה, גם כיפת הסלע בנויה מסביב לאבן השתייה, ועליה מאמינים כי אפשר לראות את טביעות רגליו של מוחמד לפני עלייתו לשמיים. שני המבנים בנויים כמבנה מתומן. נוסף על כך, מחוץ לכיפת הסלע ניצב מבנה המכונה "קובת אל-מעראג'" והוא דומה מאוד לקפלת העלייה. לאור החשיבות של קפלת העלייה בדת המוסלמית ייתכן שקווי דמיון אלו אינם מקריים ושהם מלמדים על האופן שבו אמונות וסגנונות בנייה של מבנים מקודשים בדת אחת משפיעים על דת אחרת.

מקורות להעמקה

דגני, ר' (עורך), 1999. כנסיות עדות ומסדרים נוצריים בישראל (אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל, 137–138).

פוני, ש', וי' זליגמן, 2002. "נספח שימור: (מספר אתר 73)", ירושלים – תכנית מתאר מקומית.

צפריר, י', וש' ספראי (עורכים), 1999. ספר ירושלים: התקופה הרומית והביזנטית 70–638, ירושלים: יד יצחק בן-צבי.

שילר, א', 1977. הר הזיתים, ירושלים: אריאל.

 

 

פרק שלישי: אתרים חשובים ליהודים

אנדרטת העיט

חייה של יונה פלומבו שזורים בסיפורה של ירושלים שלאחר הקמת המדינה. היא עלתה לישראל מצ'ילה ונישאה לאומן הברזל דוד פלומבו. שניהם הקימו את ביתם על הר ציון והיו לישראלים הראשונים שחיו שם. דוד פלומבו היה אומן מוכר ועיצב את השערים של אוהל יזכור במוזיאון יד ושם ואת שערי הכניסה לכנסת, המוכרים בשם "שערי פלומבו". את השערים הללו פיסלו יחד דוד ויונה, שהייתה גם היא אומנית ברזל. דוד נהרג בתאונת דרכים בשנת 1966. לאורך השנים הוזמנה יונה פעמים אחדות לתקן את השערים שניצבו בכניסה לכנסת. בשנת 2007 הוחלפו השערים בשערים חדשים.

לאחר כיבוש מזרח ירושלים בשנת 1967 פנו חיילי גדוד הסיור של הצנחנים ומשפחותיהם של חמשת חללי היחידה לפלומבו כדי שתעצב אנדרטה לזכרם. כשראו בסטודיו שלה פסל שעיצבה בדמות יונה שכנף אחת שלה שלוחה אל השמיים והשנייה שבורה ביקשו ממנה שתעצב אנדרטה בהשראת פסל זה, שכן הוא הזכיר להם את תג היחידה שלהם. האנדרטה מתנשאת לגובה של 5 מטרים, ולמרגלותיה הציבה פלומבו אבן גיר מירושלים ועליה חקוקים שמות הנופלים. לאורך השנים הוסיפה האומנית אבנים עם שמותיהם של חללי היחידה שנפלו בקרבות אחרים ובמקומות אחרים במלחמות ישראל.

פלומבו המשיכה לחיות על הר ציון עד סוף ימיה ופתחה במקום מוזיאון לזכרו של בעלה דוד. בשנת 2022 נספתה בשריפה שפרצה בביתה וכילתה אותו.

מרכז מבקרים אלע"ד בהר הזיתים

במרכז המבקרים לבית הקברות הר הזיתים אפשר לקבל מידע על המיקום של חלקות הקבר. את מרכז המבקרים מנהלת עמותת אלע"ד. הקמתו של מרכז המבקרים מצטרפת לתוכניות שעמותת אלע"ד מקדמת בשנים האחרונות ושבבסיסן הרצון להרחיב את שליטתה על חלקים נרחבים יותר של האגן ההיסטורי של העיר העתיקה – בהן התוכנית להקמת רכבל שיחצה את גיא בן הינום מהתחנה הראשונה ועד למתחם קדם אשר עתיד להיבנות בשכונת סילואן בסמוך לשער האשפות. בשלב השני של התוכנית מסלול הרכבל יוארך ויגיע להר הזיתים.

אל מול הניסיון של עמותת אלע"ד להשיג מונופול על אתרי המורשת באגן ההיסטורי של ירושלים, גם ארגונים יהודיים אחרים מתחרים על שליטה באזור. דוגמה אחת לכך היא הניסיון של הוועד הבינלאומי להגנת הר הזיתים להקים מרכז מבקרים חדש. הוועד הבינלאומי הוקם בחסותם של האחים לובינסקי, אנשי עסקים יהודים אמריקאים המוכרים בין השאר בזכות סוכנויות הרכב שבבעלותם. הוועד הוקם בשנת 2012 ומאז פעל לקידום תוכניות לשמירה על בית הקברות. בשנת 2017 אושרה בהליך מזורז תוכנית להקמת מרכז מבקרים חדש לבית הקברות, ועל פיה המרכז יוקם בסמוך למסגד שבשכונת ראס אל-עמוד ויכלול מידע על הנקברים בבית הקברות, בית כנסת, מרכז הדרכה, ספריות, חנות מזכרות, אולם תצוגה של בית העלמין, אודיטוריום, מכון מחקר למיפוי בית הקברות, עמדת תצפית ועוד. בראשית שנת 2022 נחתם הסכם בין עיריית ירושלים לבין הוועד להקמת מרכז המבקרים. אם יוקם, הוא יהיה מאתרי התיירות הבודדים באגן ההיסטורי של ירושלים שאינם בניהול של עמותת אלע"ד.

בית הקברות הר הזיתים

בית הקברות הר הזיתים הוא בית הקברות היהודי הגדול בירושלים. סלע הגיר הרך שבהר מקל על חציבת קברים בתוכו. בדיקות ארכאולוגיות מצאו קברים המתוארכים לתקופת הברונזה המאוחרת (1500–1200 לפסה"ן). במדרונות המערביים של הר הזיתים, מעל נחל קדרון ומול ירושלים, נמצאו קברים המתוארכים לתקופת הברזל (1000–586 לפסה"ן), המזוהה עם ימי בית ראשון, ולתקופה ההלניסטית (332 לפסה"ן – 37 לסה"ן) והרומית הקדומה (37–132 לסה"ן), המזוהות עם ימי בית שני. הקברים מיוחסים לבני האצולה של ממלכת יהודה בתקופות אלו.

לא נמצאו עדויות לבית קברות פעיל בהר הזיתים בין המאה ה-1 לסה"ן למאה ה-10. הפעילות בו התחדשה רק לאחר מכן. ייתכן שחידוש הקבורה במקום קשור בין השאר לכך שבתקופה זו ניתנה ליהודים רשות להתיישב שוב בירושלים. מתקופה זו ואילך הקבורה בהר הזיתים מבוקשת בקרב יהודים רבים, בשל האמונה שלאחר ביאת המשיח, הראשונים שיקומו לתחייה יהיו היהודים הקבורים בו. לאורך הדורות יהודים רבים מכל העולם הגיעו לירושלים בימיהם האחרונים כדי להיקבר שם, והיישוב היהודי בירושלים גבה סכומי עתק על זכות זו. גם היום בית הקברות הוא מקום קבורה יוקרתי בעיני יהודים רבים – דתיים וחילונים כאחד. אם כן, הר הזיתים הוא מקום קבורה לכל פלגי היהדות. אפשר למצוא בו קברים של רבנים חשובים, בהם הרב יהודה סלנט והרב קוק, וכן של מנהיגים ציונים חשובים, בהם בגין, שבחר להיקבר בהר הזיתים ולא בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

בתקופה שהשטח היה בשלטון של ממשלת ירדן התיר הממשל פגיעה בבתי הקברות היהודיים, וחלקים גדולים בבית הקברות נפגעו פגיעה קשה – מצבות רבות נעקרו ושימשו למטרות כגון סלילת כבישים ובניית מבנים חדשים. ועוד: בשנת 1964 הוקם מלון אינטרקונטיננטל (היום מלון שבע הקשתות) בפסגת הר הזיתים, ולאחר הקמתו, בתמיכת הממשל הירדני נסלל כביש גישה אל המלון דרך בית הקברות, ובתוך כך נהרסו קברים רבים. בשנת 1967 הורה ראש הממשלה לוי אשכול להרוס את כביש הגישה.

ב-15 בנובמבר 1967 נערכה הקבורה הראשונה בבית הקברות תחת שלטון ישראל. הנקברת הייתה הרבנית סלינה שושן מאנגליה שרכשה את חלקת הקבר 30 שנים לפני כן.

 

הידעת – תחיית מתים בנחל קדרון אחת הסיבות העיקריות לקדושתו של נחל קדרון ולחשיבותו – ביהדות, באסלאם ובנצרות – מֵעבר לקרבתו הפיזית למתחם הר הבית, חראם א-שריף, היא קישורו לאירועי תחיית המתים. על פי האמונה היהודית, כאשר משיח בן דוד יקום לתחייה הוא ייכנס לירושלים דרך שער הרחמים, למקום שבו עמד בית המקדש. לאחר כניסתו לירושלים יקומו לתחייה כל המתים, והראשונים יהיו הקבורים בהר הזיתים. בשל אמונה זו, לאורך הדורות יהודים בעלי אמצעים ביקשו להיקבר בהר הזיתים גם אם בחייהם מעולם לא ביקרו בירושלים. גם באסלאם קיימת האמונה שביום הדין, כאשר כל המוסלמים יקומו לתחייה, הראשונים שיקומו לתחייה ויישפטו על מעשיהם יהיו הנקברים בבית הקברות באב א-רחמה ובבית הקברות יוספייה שבאזור. בנצרות נחל קדרון מזוהה עם מקום עלייתה לשמיים של מרים אם ישוע – על פי האמונה הנוצרית 3 ימים לאחר מותה של מרים היא קמה לתחייה ועלתה לשמיים. על פי מסורת אחרת היא לא מתה, משום שהייתה טהורה מכדי למות – היא נכנסה לשינה עמוקה, הסובבים אותה חשבו שהיא מתה והניחו אותה בקבר. שלושה ימים לאחר מכן היא עלתה לשמיים.

 

מערכת קברי האצולה בנחל קדרון

במדרון שממזרח לנחל קדרון, במקטע שמול שכונת סילואן, נחצבו קברים ומצבות מפוארים. עיצובם אופייני לתפיסות אדריכליות שהיו נפוצות בין המאה ה-1 לפסה"ן למאה ה-1 לסה"ן – בימי בית שני. הפאר שמאפיין אותם הוביל את מרבית החוקרים להעריך כי הם חלק מהנקרופוליס של בני האצולה של ירושלים בתקופה זו. להלן תיאור של כמה מהם.

 

יד אבשלום

יד אבשלום הוא הקבר הצפוני בשרשרת הקברים המונומנטליים שנבנו במדרון שממזרח לנחל קדרון. מסורות מייחסות אותו למצבה שעל פי התנ"ך בנה אבשלום, בנו של המלך דוד (שמואל ב יח, יח). בפסוק כתוב שהמצבה הוקמה ב"עמק המלך". ואולם מחקר ארכאולוגי של המבנה מלמד כי מבנה הקבר נבנה בתקופה הרומית, במאה ה-1 לפסה"ן – מאות שנים לאחר שאבשלום לכאורה חי. הארכאולוג גבי ברקאי סבור שיד אבשלום הוא קברו של המלך אגריפס הראשון, בגלל החשיבות שטוענים שהייתה לירושלים ולהר הבית בפועלו של אגריפס וקרבתו היחסית של הקבר להר הבית.

הקבר בנוי משני חלקים. מעל פני האדמה חצובה מתוך סלע המצוק מצבה, בדומה למצבות אחרות בסביבה. המבנה בצורת קובייה ובחזיתו הפתוחה ארבעה עמודים. תקרת המצבה בצורת חרוט, כמו מכסה קומקום. בדומה למצבות האחרות, העיצוב של יד אבשלום שואב מסגנונות בנייה שונים. זהו רמז נוסף לכך שבתקופת הקמתה תושבי ירושלים שילבו מסורות שונות בתחומים שונים של חייהם, בהם גם מסורות קבורה. בחזית נחשפה כתובת יוונית שעל פי צורת הכתב שלה תוארכה למאה ה-3 לסה"ן, ובה כתוב "זהו קברו של זכריה, מרטיר, כהן דת אדוק, אביו של יוחנן". ייתכן שהכתובת מכוונת לזיהוי המקום עם אביו של יוחנן המטביל, ששמו היה זכריה. עם זאת, כתבי הברית החדשה אינם מזכירים כי אביו של יוחנן המטביל מת כמרטיר. ואולם היות שהמרחב כולו ניזון הן מהמסורת היהודית והן מהנוצרית ייתכן שהכתובת מעידה על ערבוב בין המסורת הקשורה באביו של יוחנן לבין המסורת הקשורה בזכריה בן יהוידע. בצד הדרומי של המצבה נמצא פתח המוביל לכוך קבורה מרובע. הכוך ריק ברובו מממצאים, אולם על קירותיו נמצאו כתובות שכתבו נזירים בתקופה הביזנטית, והן מעידות בין השאר על חשיבותו של המבנה במסורת הנוצרית בתקופתם.

קבר בני חזיר

קבר בני חזיר הוא מערכת קברים המתוארכת באמצעות העיטור בחזית לתקופה ההלניסטית (המאות ה-3–1 לפסה"ן). לקבר שתי חזיתות. החזית הדרומית בנויה בסגנון היווני האופייני לתקופה זו, Distylos in antis. בסגנון זה גולפו שני עמודים בין שתי אומנות. מעל העמודים נמצאה כתובת עברית: "זה הקבר והנפש של אלעזר חניה יועזר יהודה שמעון יוחנן בני יוסף בן עובד ואלעזר בני חניה כהנים מבני חזיר". בני חזיר היו בני משפחת כוהנים חשובה שפעלה בירושלים בימי בית המקדש השני. הפאר הרב של הקבר מלמד על עושרם הרב.

מעל הכתובת יש משקוף מעוטר (אפריז) וכרכוב (קרניז) המעוצבים בסגנון בנייה דורי – סגנון בנייה יווני, אחד משלושת הסדרים הארכיטקטוניים היווניים האופייניים לסוף התקופה ההלניסטית. במחקר הדעות חלוקות אם בדומה למצבות ומבני קבר אחרים שנבנו בתקופה זו מעל לכתובת זו נחצבה בסלע פירמידה. אם פירמידה אכן נחצבה, הרי שגם קבר בני חזיר מלמד שבתקופה ההיא האדריכלות של מבני קבר ומצבות הושפעה מתרבויות אחרות: העיטורים של החזית מלמדים על השפעות אדריכליות יווניות, ואילו הפירמידה היא ביטוי להשפעות מצריות.

החזית הצפונית מורכבת משתי קדמות – שתי רצועות אנכיות – וביניהן נסגה – רצועה החודרת כ-30 ס"מ אל פנים המצוק. בתחתית הנסגה בנויה כניסה מדומה. בין שתי הקדמות חצובה מרפסת, והיא מלמדת כי הן נבנו באותו הזמן. המחקר הארכאולוגי אינו יודע להסביר את תפקידה של חזית זו. ממנה יוצא פרוזדור רחב ידיים לתוך אולם מרכזי, ובו נחצבו שלושה כוכים – בהם הונחו עצמות הנקברים. בתוך הקבר נמצאו מדרגות ששימשו כניסה קדומה מתוך הקבר החצוב. המדרגות התחתונות של גרם מדרגות זה הוסרו כחלק משינוי של הכניסה לתוך הקבר בתקופה מאוחרת יותר.

 

קבר זכריה

מדרום לקבר בני חזיר חצוב בתוך המצוק מבנה מונוליתי. אין זה קבר אלא מצבת זיכרון, המכונה בתנ"ך "נפש". המבנה אטום ואין אפשרות לקבור בתוכו אדם. המצבה בנויה כקובייה ובחזיתה נחצבו עמודים בסגנון איוני – סגנון בנייה יווני, אחד משלושת הסדרים הארכיטקטוניים היווניים האופייניים לסוף התקופה ההלניסטית. הגג בנוי בצורת פירמידה, ובין הקובייה לפירמידה עוצב כרכוב. כאמור, העיצוב של הבסיס מושפע מהעולם היווני, ואילו העיצוב של הכרכוב והגג מושפע מהעולם המצרי. מסביב לקבר נחצבה חצר והיא מוקפת בקירות הגבוהים של המצוק שהמבנה נחצב בתוכו.

לא ברור לכבוד מי נבנתה המצבה. מסורת עממית מייחסת אותו לכוהן זכריה בן יהוידע, אשר על פי המסופר בתנ"ך חי בירושלים בימי בית ראשון והומת באכזריות בהוראת יואש מלך יהודה (דברי הימים ב כד, יז–כב). עם זאת, על פי עיטורי המבנה מתארכים את מועד בנייתו לשלהי התקופה ההלניסטית (המאה הראשונה לפסה"ן), כ-800 שנה לאחר זמנו של זכריה המקראי. מסורת אחרת מייחסת את הקבר לישעיהו הנביא. עם זאת, אין כל הוכחה לכך בעדות הארכאולוגית.

קבר אברהם שלמה זלמן צורף וקבר הרב משה בידרמן

בעקבות הזיהוי של קבר זכריה עם קברו של זכריה בן יהוידע ובשל הקדושה שיוחסה לו הוא זכה במאה ה-18 למעמד של קדושה, ויהודים רבים שחיו בירושלים ביקשו להיקבר בסמוך לו. מאחורי קבר זכריה, סמוך למצוק, עומדים שני קברים – הקבר של אברהם שלמה זלמן צורף והקבר של הרב משה בידרמן. העובדה ששני הקברים הללו כה קרובים לקבר זכריה מלמדת על חשיבותם בקהילה היהודית בירושלים. שני הרבנים חיו ופעלו בירושלים באמצע המאה ה-19. הרב משה בידרמן היה האדמו"ר השני לשושלת חסידות לעלוב. חסידות זו הוקמה בלבוב על ידי אביו של משה בידרמן, הרב דוד בידרמן, הועברה לירושלים על ידי משה בידרמן, ומאז הייתה לחלק חשוב בקהילה היהודית ביישוב הישן בירושלים. לאחר מותו בשנת 1850 הוא נקבר ליד קבר זכריה.

אברהם שלמה זלמן צורף היה מגייס כספים למען הקהילה היהודית בירושלים. בשנת 1836 הוא קיבל אישור ממוחמד עלי פאשה, אשר שלט בפלסטינה באותן שנים, לחדש את הקהילה האשכנזית בירושלים והיה אחראי על בנייה מחודשת של בית הכנסת החורבה בלב הרובע היהודי שבעיר העתיקה. ואולם בנייתו של בית הכנסת עוררה עליו את זעמה של הקהילה הספרדית והמוסלמית בעיר העתיקה. פלסטינים הכו בו בחרב, ולאחר ניסיון זה להתנקש בחייו הוא נותר משותק. לאחר עשרה חודשים מת מפצעיו. היום הוא מוכר כחלל הראשון של פעולות האיבה נגד ישראל.

לרב אברהם שלמה זלמן צורף יש משפחה ענפה, ולבניה היו תפקידים חשובים בהקמת מדינת ישראל. נכדו היה יואל משה סלומון, ממקימי פתח תקווה. נינו, חיים סלומון, הקים את חברת התרופות סלומון, לוין ואלשטיין, שלימים התפתחה לחברת התרופות טבע.

בשנת 1960, בעקבות ההחלטה על חפירה ארכאולוגית סביב קבר זכריה כדי לגלות אם יש מערת קבורה מתחת למבנה, נפגעו שני הקברים – של הרב משה בידרמן ושל אברהם שלמה זלמן צורף. על הקיר מעל המקום שבו עמדו הקברים שלהם הוצבה כתובת המציינת כי כאן הם נקברו. בשנת 2010 הוחלט להקים לשניהם ציוני קבר חדשים.

קבר רבי עובדיה מברטנורא

בקרבת מקום למעיין הגיחון מצויה מערה קטנה וצנועה, מעט מוזנחת. מאז שנת 2004 מערה זו מזוהה עם מקום קבורתו של הרב עובדיה מברטנורא (1445–1500 בערך). הוא היה מגדולי פרשני המשנה אשר חי בשלהי התקופה הממלוכית. הוא נולד באיטליה, ובשנת 1488 הגיע לירושלים והשתקע בה. במהלך חייו תרם תרומה גדולה להתפתחות הקהילה היהודית בעיר. הוא היה הרב הראשי של העיר, הקים בה ישיבה וגם הקים מחדש את החברה קדישא בעיר. מועד פטירתו אינו ידוע וגם לא מקום קבורתו. המידע היחיד על מקום קבורתו ניתן בכתביו של משה חגיז (1671–1750), מחכמי ירושלים במאה ה-18. בפרשת "אלה מסעי" שכתב בשנת 1733 בערך ציין: "היום מעיין זה [=הגיחון] ידוע לדרומה של ירושלים […] והוא לגוף בית הקברות סמוך למערה הסתומה אשר נקברו שם המרדכי ורבינו קולונימוס ורבינו עובדיה מברטנורא". חשוב לזכור שדברים אלו נכתבו כ-230 שנים לאחר מותו של הרב עובדיה מברטנורא. כלומר, מה שידוע על קברו של הרב עובדיה מברטנורא הוא שהוא קבור במערה שנמצאת ליד מעיין הגיחון. למרות זאת, מאז שנת 2004 עמותת אלע"ד, בהובלתו של אריה קינג (לימים סגן ראש העיר ירושלים), מקדמת בכל שנה בג' בסיוון הילולה לזכרו במערה. בשל העובדה שיום פטירתו אינו ידוע, תאריך זה שרירותי, ובהתאם לעדותו של קינג הוא נבחר בשל קרבתו לחג השבועות. לכבוד ההילולה עמותת אלע"ד השקיעה משאבים כלכליים רבים בפיתוח המערה ובהנגשתה לציבור. בשנת 2022 ממשלת ישראל התחייבה להעביר 1,000,000 ₪ לטובת הפיתוח של קבר, שכלל לא ידוע אם מושא ההילולה המתקיימת לזכרו קבור בו.

הידעת: פיתוח בשירות מפעל ההתנחלויות בנחל קדרון בשנים האחרונות נחל קדרון סובל מהזנחה לכל אורך מסלולו. בשל היעדר תשתיות, כפרים בגדה המערבית מזרימים את השפכים שלהם לנחל, ובעקבות כך נוצרים מפגעים בריאותיים. בעיה זו קיימת גם סמוך לירושלים, במקום שנחל קדרון עובר בין שכונת סילואן לשכונת ראס אל-עמוד – שתי השכונות סובלות גם הן מהיעדר מחפיר של טיפול בתשתיות שלהן. כדי להתמודד עם הבעיה לאורך השנים נבחנו תוכניות להקמת מערכת תשתיות ראויה ולניקוי הנחל. ואולם, מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 באגן ההיסטורי של העיר העתיקה מואצים תהליכי פיתוח שבמרכזם הניסיון של עמותת אלע"ד לפתח את האתרים הארכאולוגיים במרחב כאתרי תיירות. כפי שהעמותה מעידה על עצמה, המטרה העיקרית של פעולות אלו היא הייהוד של אזור זה של ירושלים. על פי רוב, פעולותיה של אלע"ד הן חלק מתוכניות פיתוח רחבות יותר, וזוכות לתמיכתן של רשויות, ממשלתיות ועירוניות, בהן רט"ג, רשות העתיקות והרל"י. לדוגמה, בשנת 2011 קידמו רט"ג והרל"י תוכנית לפיתוח התיירות באזור נחל קדרון. לשם כך הן השקיעו סכום של כ-20 מיליון ש"ח בפיתוח שבילים, הקמת טרסות, הצבת שלטי הסבר ושיקום של הקברים המונומנטליים הפזורים לאורך המדרון המזרחי של הנחל. תוכניות אלו השתלבו עם הניסיון הנמשך של עמותת אלע"ד לפתח אזור זה ל"גן המלך", המוזכר במקרא. אף שהמחקר הארכאולוגי אינו יכול למצוא עדויות לקיומו של גן, משנת 2005 קידמה אלע"ד עם עיריית ירושלים יחד תוכנית ל"שחזור" הגן באזור זה של נחל קדרון. גם היום נמשכים המאמצים לרתום את פיתוח התיירות באזור נחל קדרון להרחבת ההשתלטות של עמותת אלע"ד על המרחב. לדוגמה, בשנת 2022, במסגרת תוכנית רחבה, המכונה "תוכנית שלם ב'", אושרה תוכנית להרחיב את הגן הלאומי סובב חומות ירושלים לאזור שוק הכבשים, ליצור רצף של אתרי תיירות שיקיפו את כל העיר העתיקה ולחבר את שוק הכבשים עם טיילת ארמון הנציב. אם תוכנית זו תתגשם קיים חשש שכל המרחב יהיה נתון לשליטתה של עמותת אלע"ד, ורבדים רבים מההיסטוריה המגוונת של ירושלים עלולים להימחק. למרות הכרה בצורך לפתח את מערכת התשתיות באזור זה כדי לשמר את הערכים ההיסטוריים החשובים של נחל קדרון, נדמה כי המשאבים הרבים שהמדינה והעירייה משקיעות באזור אינם תורמים לפלסטינים המתגוררים בו ולא לפתרון בעיות התשתית החמורות בשכונות אלא מנותבים לצורכי המתנחלים הפועלים באזור.

קברי ירושלים בסוף תקופת המקרא

למרגלות שכונת ראס אל-עמוד נמצאים קברים המתוארכים למאה ה-8–7 לפסה"ן ומזוהים עם בית הקברות של אצילי ירושלים מימי ממלכת יהודה. הידועים בקברים אלו הם קבר "יהו אשר על הבית", בשל כתובת שהתגלתה בכניסתו, וקבר "בת פרעה", המכונה כך בשל צורתו המזכירה ארכיטקטורה מצרית, והוא המפואר מהקברים מתקופה זו באזור. רוב הקברים המשתייכים לקבוצת קברים זו היו קברי משפחה, ונקברו בהם שושלות משפחתיות במשך דורות. המונח מהמקרא "נאסף אל אבותיו" מתאר, ככל הנראה, פעולה פיזית – הנחת גופתו של המת עם גופות אבותיו יחד באותו המקום. לקברים שנבדקו הייתה תכלית דומה: פתח רבוע חצוב המוביל לחדר רבוע; צמודים לשלושת הקירות האחרים בחדר נחצבו ספסלי אבן, ועליהם היה נהוג להניח את המתים עם מנחות הקבורה. בפינת החדר נמצאה גומחה שאליה נאספו העצמות והמנחות הישנות.

היום הקברים נמצאים בין הבתים בשכונת ראס אל-עמוד ובשכונת סילואן. מקצתם חצובים בקצה השכונה, ואחרים בתוך הרחובות הצרים. יש שהקברים משמשים את המשפחות הגרות במקום לצרכים שונים.

מקורות להעמקה

אביגד, נ', 1954. מצבות קדומות בנחל קדרון: תולדותיהן וצורות בנייתן, ירושלים: מוסד ביאליק.

אוסישקין, ד', 1986. כפר השילוח: עיר הקברים מתקופת המלוכה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי.

שילר, א', 1977. הר הזיתים, ירושלים: אריאל.

 

כתיבה ותחקיר: חמי שיף

עריכת לשון: נועה שליטין

גרפיקה: עדי מנדלר

צילום: קובי וולף

 

הפרסום הופק על ידי ארגון עמק שווה (חל"צ) ונתמך בידי שגרירות נורווגיה בישראל, משרד החוץ השווייצי FDFA ו-HEKS. המידע המפורסם הוא באחריות ארגון עמק שווה בלבד ואינו מייצג את דעת התומכים הנ“ל.

עמק שווה נתמך על ידי ארגונים, מדינות ותורמים פרטיים הפועלים לחיזוק הדמוקרטיה וזכויות האדם. עיקר המימון מקורו במדינות זרות.

 תמיכתכם חשובה לנו כדי שנוכל להמשיך לפעול למען מטרה זו. לתרומה לחצו כאן. https://emekshaveh.org/he/donations

The post בין גאולה למוות באגן ההיסטורי של ירושלים – מדריך לאגן נחל קדרון appeared first on עמק שווה.